"תרצה אתר: ציפור בחדר": על פי תהום
הסרט הדוקומנטרי על תרצה אתר לא יורד למעמקי הנפש והאימה של המשוררת שקפצה אל מותה, אך מציג בצורה מסקרנת את מערכת היחסים המורכבת עם אביה נתן אלתרמן ואת תל אביב הבוהמית של אותם הימים
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"פושר'ז": דוגמניות קטנות שבא לבכות
בום בלב: לבכות שוב מול "בייבי בום"
"לה פמיליה": המשפחה שלכם מצחיקה יותר
תרצה אתר היתה בתם היחידה של השחקנית רחל מרכוס ושל המשורר נתן אלתרמן. את עיקר חייה הקדישה לכתיבת שירה ולתרגום, וחיברה עשרות שירים ופזמונים שמוכרים היטב לאוזן הישראלית כמו "אהבתיה", "אני חולם על נעמי", וכן כמה ספרי ילדים שהמפורסם שבהם הוא, כמובן, "האריה שאהב תות".
על פי סרטו של דוידוביץ', אתר היתה אישה יפת תואר, עדינת נפש, שחיה חיים בלתי פשוטים ("קשה לי להיות פה", כך הגדירה את חייה) שהסתיימו בנפילה מחלון חדר השינה של דירתה בצפון הישן של תל אביב.
בניגוד לסרטים דוקומנטריים אחרים המתיימרים לעסוק במציאות לשמה, כאשר מצלמים סרט שעוסק באמנים, ושהאנשים המתראיינים לו הם אנשי אמנות יודעי ספר, הנרטיב המובא אל המצלמה מתנדנד מראש, על הקו הדק שבין מה שבאמת קרה במציאות, לבין המיתוס שאותו זיכרון הפך להיות.
התנודה בין החומרים הביוגרפיים למיתוס שנוצר סביב אדם מוכשר שמת - מדגימים כאחד את כוחו ואת חולשתו של הסרט. מצד אחד, המרואיינים המדברים בו הם מספרי סיפורים מקצועיים. גילה אלמגור, למשל, האישה שיודעת לברוא עולם שלם במשפט בודד, מוסיפה לנרטיב של אתר סיפורי ילדות מצמררים וחיוניים, המדגישים את העוולות והטעויות של אלתרמן כלפי בתו, שיכולים להסביר את מצבה הנפשי המעורער כבוגרת.
גם פרופ' דן מירון שמנתח את שירתה של אתר בסרט, בעיקר מספר איך היתה בת בית אצלו בימים שבהם חוותה התמוטטות נפשית, ויכול (לצד מרואיינים נוספים) לספר לנו כל סיפור, משום שהוא יודע כיצד לשלוט בכלי הסיפר שברשותו - וסביר להניח שנאמין.
מצד שני, הסרט גדוש בקטעים משיריה, מולחנים ומוקראים באחד, ואף שהוא מתיימר לתפוס את עומק דמותה של תרצה אתר המשוררת, הוא בעיקר מדגיש את הסיפורים על הלילות המבושמים של אלתרמן עם המאהבת הידועה בקפה כסית, לצד הסקנדלים המשפחתיים של תל אביב הבוהמיינית השוחה בקונפליקטים המקומיים של שנות ה-60 וה-70. ולכן הוא מצליח לתפוס רק את קווי המתאר של המיתוס שהפכה להיות אתר במותה, ואולי בכך חוטא לשירתה.
בניגוד לסרט על משוררת חשובה אחרת "7 הסלילים של יונה וולך" שביים יאיר קידר - "ציפור בחדר" לא יורד למעמקי הנפש והאימה שככל הנראה, גרמו לאישה נהדרת ומוכשרת ויחידה במינה, לפתוח את החלון, ולצאת ממנו אל האוויר הפתוח לבלי שוב.
תרצה אתר. מיוחדת במינה(צילום: רותם ירון, באדיבות yes דוקו)
ללא מעקה
הנרטיב המרכזי של הסרט הוא שתרצה אתר היתה אישה בריאה בנפשה, אבל רגישה מאוד, עד כדי כך שאפילו השירה לא היתה לה, כמילות ויסלבה שימבורסקה, מעקה גואל להאחז בו. זאת בניגוד לאופיו העיקש של אביה, שהציב את האמנות לפני הכל, וכמנהיג תרבותי ומודל לחיקוי, שעד היום לא היה שני לו בעוצמתו ובפופולריות שלו, היווה את הסיבה המשכנעת לסבלה הנפשי המתמשך של בתו.
מעבר לקו העלילתי של סיפור חייה: ילדה להורים אמנים מפורסמים, משחק על במות התיאטרון בארץ, נישואים ראשונים לשחקן עודד קוטלר, מעבר לניו-יורק לבית הספר למשחק של מרתה גראהם שהסתיים במשבר נפשי ובגירושין, תחילת הקריירה הספרותית, נישואים שניים, גידול שני ילדים, ועוד - הסרט מתמקד במערכת היחסים הסבוכה של אתר עם אביה, שמצד אחד העניק לה זכות קיום שירית, ומצד שני, גרם לה להפוך את עצם קיומו לאידיאל חי ונושם, שמעולם לא הצליחה להעפיל אל פסגתו, אף ששימשה לו כמוזה.
החומרים הביוגרפיים מחזקים את כוחו של אלתרמן על מצבה הנפשי בתו, כמו קטע מראיון ברדיו שבו היא מספרת שהיא מסרבת להתנצל על כך שהיא נאמנה למשקל ולחרוז כאביה, ולא שוברת בשיריה את המסורת השירית שכונן בדורו ("דור שלם הושפע ממנו, אז רק אני לא?"), וכן הקטע מכמיר הלב שבו מסופר לנו איך באמת הגיע השיר "אליפלט" לעולם, ובאיזה מחיר נפשי של אתר, שבסך הכל רצתה להתקבל ללהקה צבאית בזכות עצמה, ולא בזכות אף אחד אחר.
בעקבות הצפייה בסרט ובקונבציות הקולנועיות שמדגימים לנו "איך מצלמים משוררים מתים": תאורת חלום מעומעמת,
אותיות מנוקדות מוקלדות בשקופית, אילוסטרציה של המשוררת הצעירה יושבת לצד שולחן כבד מעץ, בעוד ברקע הווילון מתבדר והחלון פתוח - מעניין יהיה לראות כיצד יצולמו בעוד כמה עשורים סרטים על משוררים עכשוויים, זאת כאשר היום השיח הציבורי סביב השירה מתרחש בערבי חפלה עמוסי משתתפים, וכן על גבי המקלדות המהירות, הבלתי מרחמות, של קירות הרשת החברתית.
כך או כך, ניתן לקרוא את הסרט על תרצה אתר גם אחרת. סרט שבו העיר תל אביב של שנות ה-60 היא הכוכבת האמיתית, בזכות תמונות ארכיון וצילומי אוויר איטיים, שמייצגים, ואולי עד היום, את אותה הבוהמה שחיה כאן פעם.
בוהמה, שאגב, אולי לא סתם מצולמת כיום תחת תאורת חלום מעומעמת. כי לעתים נדמה שפיגומי השירה והתרבות שזו חצבה עבורנו מדם לבה, עוד עלולים להתפורר לאט באוויר הלח שמביא איתו לגגות העיר הלבנה, הים התיכון.
