שמעון אדף: בולש אל שבילי הכתיבה הנכונים
גם ברומן "קובלנה של בלש" שמעון אדף נוטע את כתיבתו בשדה של חקירה מתמדת, והכוכב האמיתי של העלילה הוא מנגנון החקירה עצמו. אליש בן זקן הגיבור, חוקר מקרה מוזר בעיצומו של מבצע "צוק איתן" - אך התעלומה הזניחה מערערת את תשתית הסיפור
שמעון אדף התברך בתועפות כישרון. יש לו יכולת אלכימית לחולל כשפים בשפה, לייצר יופי בעל עומק והדהוד. עם זאת ספרו החדש "קובלנה של בלש" מעורר תחושה של אובדן דרך. אדף חוזר אל דמות הבלש שעמה החל את קריירת הפרוזה שלו לפני למעלה מעשור, בספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה".
הגיבור: אליש בן זקן נטש בינתיים את עולם החקירות והפך לסופר הכותב עליהן. המשיכה של אדף אל חידות ומסתורין שמופיעה כמעט בכל ספריו, מוצאת בז'אנר הבלשי מסגרת אופטימלית. בספר הנוכחי החידה המרכזית שהוא מתעמק בה היא מנגנון החקירה עצמו. החקירה מוצגת כמהלך נפשי וספרותי חובק כל, אבל היא נשענת על סיפור בלשי דליל ועייף. נדמה שהכישרון של אדף אינו מוצא את הערוץ הנכון להתנקז אליו.
העלילה המרכזית מתרחשת בעיצומו של מבצע "צוק איתן". אישה צעירה עולה על אוטובוס מבאר שבע לשדרות ויורדת ממנו רק לאחר שלושה ימים. אליש בן זקן נענה לבקשת אחייניתו, תהל, ומתגייס לסייע לה בפתרון התעלומה שמעסיקה אותה: חקירת הזיכרון האבוד של הצעירה מצטרפת לפרשייה עלומה סביב פרויקט נדלנ"י על שפת אגם בשדרות.
אליש עוזב את דירתו בתל אביב וחוזר לעיירת ילדותו, לקו האש הקדמי של הרקטות. מעבר לרצון להיות קרוב למשפחתו, מסמנת החזרה לשדרות מעין צורך בלתי נשלט לעשות מעשה, לפעול אינטואיטיבית וללכת אל תוך המלחמה - ולא להישאר בשוליה בחדרי המדרגות של תל אביב.
אדף רוצה לומר משהו על המציאות האלימה והבלתי נסבלת של המלחמה על המחירים שלה, על חוסר התוחלת שבה: "גדולה אימת הדף הריק אבל גדולה ממנה השתיקה". למרות הכוונה להתייחס לסוגיות הפוליטיות שהמלחמה הציפה, מה שנשאר הוא לא יותר מכרוניקה שמתארת את החרדה מהטילים ומצטטת עמדות בסיסיות בעד ונגד המבצע. הניסיון לשלב את הפן הפוליטי ואת הקונפליקטים הנלווים לו, נשארים ברקע ומספקים לסיפור הבלשי רק מעטפת נוספת של אלימות.
לפרנסתו כותב אליש בן זקן ספרי בלש המבוססים על מקרים אמיתיים שלא פוענחו. הספרים שלו צמודי קרקע המציאות, אולם הוא עצמו חש תלוש ומנוכר לסביבתו. הוא מנהל קשר שטיבו לא ברור עם רונית, גרושתו שהתחתנה מחדש וחזרה בתשובה. ההבטחה למשפחה שהבהבה לרגע לא מרפה ממנו. הפגישות עם רונית ועם עקיבא בנה, שהוא ספק בנו, מדמות עבורו את מה שהיה יכול לקרות, את אפשרות החיים שלא נבחרה.
אליש חי בתוך מציאות נזילה מאוד, נטול מחויבות או יציבות. ימיו עוברים בחיפוש מתמיד אחר משמעות קיומית נסתרת. הכתיבה היא זו שאמורה לתווך עבורו את התשובות, להיות הגשר בין עולמו הפנימי ההמורכב לחיי היומיום הארציים. מבחינתו לספרות יש את הכוח האמיתי לגעת בחיים, "כאילו קשרו לוט לעיניה והיא לומדת את מתווה המציאות מתוך מרקמיה, שקערוריות וגבשושיות, חספוס וסיכה".
אדף נוטע את כתיבתו בשדה של חקירה מתמדת. לא בכדי מככבים בספריו הבלש, המדען וחוקר הספרות. הוא מתמיד לערוך ניסויים צורניים וסגנונים על מנת למצוא את שבילי הכתיבה הנכונים לו. למעשה מנגנון החיפוש והחקירה על כל משמעויותיו - הוא הנושא המרכזי של הספר. אדף מוצא זיקה בין מנגנון החקירה הבלשית למנגנון הכתיבה הספרותית: בשניהן קיים ניסיון להתחקות אחר הסבר ופרשנות לתופעות.
אבל בעוד שלבלש יש פתרון סופי מוחלט, למהלכים ספרותיים יש מרחב אפשרויות אינסופי. כך הופך מנגנון החיפוש לחשוב יותר מהתוצאה: "מנגנון החקירה נעשה לי מוחשי יותר מהידע שנועד להשיג". הספרות, האשליה של המציאות, מעניינת את אדף וגיבורו יותר מאשר המציאות עצמה. היא מספקת לו מרחב נפשי עשיר ומעניין הרבה יותר.
אולם המשיכה הגדולה אל הרוחני והפואטי תובעת ממנו געגוע בלתי פוסק לתחושת שייכות ומגע אנושי. בקטע יפיפה מתאר אדף את כמיהתו של אליש להשהות את החיבוק של עקיבא הקטן, חיבוק שדינו נחרץ להתפוגג כי "ילדים תמיד נענים לנקישת השעון". האמביוולנטיות המרה הזו בין שייכות ההתמסרות לזולת לבין התמסרות לרוח ולאמנות - משאירה אותו על סיפם של החיים.
הבלש והסופר חולקים זווית התבוננות שמשקיפה על האירועים בעולם. שניהם
מנסים להגדיר תובנה מסוימת על המערכה שמתרחשת מולם. שניהם מנסים לחלץ את המניע ולנסח את הפתרון שרק הם מסוגלים לראות. יש בעמדה הזו לא מעט יומרה, אבל גם תעוזה ורצון לגלות את פשר הדברים. התשוקה הזו למצוא את המניע, תרתי משמע, לשכלל את מנגנון מתן המשמעות הפנימי - היא יסוד הדחף הבסיסי של אדף וגיבורו.
הסיפור הבלשי עצמו תופס נתח קטן ברומן הנוכחי, ונדמה שגם אליש וגם אדף לא מגלים בו עניין מיוחד. הוא משמש רק כתפאורה לבחינת מנגנון החקירה עצמו. אבל בשביל לחקור את מנגנון הבילוש יש להציב חידה בלשית מוצקה יותר. התעלומה חובבנית, קלושה ומאולצת. הבילוש אמור לספק את המנוע העלילתי וגם את הגורם האידאולוגי של הספר. כאשר שניהם מתבססים על תעלומה זניחה - מתערערת תשתית הסיפור כולו.
"קובלנה של בלש" הוא ספר מבלבל מאוד. מצד אחד יש בו את לוליינות הכתיבה והמחשבה המבריקים האופיינים לאדף, מצד שני יש בו פסיפס של חלקי סיפורים שלא באים לידי מיצוי. הוא נוגע לא נוגע ביחסים בתוך משפחה, בקושי בבנית זוגיות, בספקות לגבי הורות, במערכת היחסים עם הכתיבה והעולם הספרותי, וכל זה במארז רופף של סיפור בלשי.
המרכיב בספר שבבירור אינו מאכזב הוא השליטה המזהירה של אדף בלשון. ה"עברית האדפית" כמו תמיד, חגיגית, סמיכה ומרובת רבדים. מענג להתמסר לקצב ולמוזיקליות הלשונית, למשפטים ולפסקאות הרוחשות הפתעות.
"קובלנה של בלש", מאת שמעון אדף. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 319 עמ'.
