"עזיבת יהודי מרוקו היא אובדן גדול"

על רקע אירועי הדמים של השבועות האחרונים, נדמה הסרט התיעודי "טינריר-ירושלים: קולות מהמלאח" כמייצג עולם אחר לגמרי: האידיליה ששררה בין יהודים ומוסלמים בכפר קסום בהרי האטלס שבמרוקו. שם, בין בתי חימר אדומים וסמטאות צרות, ציוריות, היו חיי שתי הקהילות משולבות אלה באלה, וקולות התפילות מבית הכנסת והמסגד ששכנו במרחק מטרים ספורים זה מזה נמזגו בצורה הרמונית.

קמאל אשכאר, במאי הסרט שינעל בשבת (31.10) את פסטיבל דוקאביב-גליל, שייפתח הערב (ג') במעלות-תרשיחא, פוגש בו מוסלמים קשישים שמדברים בהתרגשות ובגעגועים על היהודים שחיו פעם בקרבם. עד ש"יצאו לגלות", כפי שמתנסח תלמיד בית ספר מקומי המצטט את "הזקנים".

אשכאר עצמו, שנולד בטינריר (טינע'יר) והיגר בינקותו, ב-1968, לפריז, מעולם לא הכיר את הפרק הזה בהיסטוריה של המקום ושל מרוקו בכלל. את המוטיבציה ליצירת הסרט הוא תולה בשאלת הזהות שלו עצמו. "בצרפת, לא הייתי רק מרוקאי או רק צרפתי, הייתי לא מפה ולא משם, הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שבאתי ממקום אחר", הוא אומר בקריינות האישית שמלווה את סרטו.

"כאשר סבי סיפר לי לראשונה על יהודים שחיו בטינריר, הופתעתי", מספר אשכאר בראיון ל-ynet. "רציתי לדעת מדוע הם עזבו את מרוקו, את בתיהם, שכניהם, ילדותם. רציתי ללכוד את הזיכרון הזה בעבור הדור החדש, במרוקו ובצרפת. היהודים והמוסלמים במרוקו חלקו היסטוריה ותרבות זהות, והסרט תוהה איך אפשר לחיות ביחד על אף ההבדלים".

יהודים חיו בטינריר משך אלפיים שנה, ויחד עם עוד כרבע מיליון מיהודי מרוקו עזבו את המדינה בשנות ה-60. אשכאר, בעצמו מוסלמי, יוצא בסרטו היפה והמלנכולי לפגוש את המוסלמים שזוכרים את היהודים שהתגוררו בטינריר, וגם את היהודים שעזבו אותה וחיים היום ביבנה, חיפה וצפת. אלה גם אלה נזכרים בנוסטלגיה בשכניהם האהובים, מזמינים אותו אל בתיהם, ומבכים את העקירה."חלק לא רצו לעזוב ובכו", נזכר קשיש מקומי. "אישה אחת אפילו אמרה שהיא מעדיפה למות".

מתוך "טינריר-ירושלים"

ואמנם הבית, הממשי והמטפורי, כמייצג נוכחות והיעדרות, הוא אחד מנושאי הסרט שעוסק למעשה בניתוק מהמולדת ובאובדן. "בתי היהודים שחיו בטינריר הם מטפורה לגלות", אומר אשכאר, "היהודים הבֶרבֶרים האמינו בביאת המשיח והתפללו 'לשנה הבאה בירושלים'. אבל אפשר לעלות לרגל לירושלים ולחזור הביתה. דווקא בישראל הם חוו קושי, יחס מתנשא וגזענות".

אבל "טינריר-ירושלים" - כותרת המשנה, "קולות מהמלאח", מתייחסת לרובע היהודים בכפר - אינו עוסק באפליה שהיתה מנת חלקם של יהודי מרוקו שהגיעו לאחר קום המדינה. הוא עוסק בזהות הפועלת באמצעות מפגש עם "האחר" הנעדר, זה שנותר בזיכרון. "עזיבת היהודים את טינריר היא, לתפיסתי, אובדן גדול כי אני מאמין גדול בריבוי וגיוון", מסביר אשכאר.

"אני עצמי צרפתי, מרוקאי, מוסלמי, בֶרבֶרי - וחשוב לי להכיל את כל הזהויות האלה בעצמי. זהותו כברברי קשורה ביהודים. הנשים שפגשתי בצפת וביבנה הזכירו לי את סבתא שלי. בבתי הספר במרוקו לא לומדים על ההיסטוריה המשותפת הזו, וזה נורא כי אם אתה לא מכיר את עברך – אינך יכול להמשיך אל העתיד".

קמאל אשכאר. "זהותי כברברי קשורה ליהודים"

בתחילת הסרט הוא מתלווה אל סבו, שסחר עם היהודים עד עזיבתם. השיטוט בכפר מעלה גם אצל אשכאר זיכרונות נעימים. "נולדתי בלב מבוך של סמטאות ובתי חימר", הוא אומר בעודו מטייל במקום אליו נהג לחזור מדי קיץ עם משפחתו. "מקום קסום שכילד אהבתי ללכת בו לאיבוד בתחושה שאני נוסע בזמן".

המסע הזה בזמן מפגיש אותו עתה עם ישיש המצביע במקלו על בתים ששייכים עתה למוסלמים ונוקב בשמן של המשפחות היהודיות שהתגוררו בהם. "יהודים ומוסלמים היו שווים. היינו כמו אחים", הוא נזכר. "במהלך מלחמות השבטים (הברברים) ליהודים היו רובים, והם נלחמו באויבינו המשותפים".

הסרט מתאר מעין גלות פנימית שבה חיים בישראל מהגרים שהגיעו הנה מטינריר כבר למעלה מ-50 שנה. אנשים שמשמרים את אורח החיים היודו-ברברי. כאשר אשכאר פוגש אם ובתה השקועות בהכנות לסדר פסח, שנחוג בדיוק כפי שהיה נהוג "שם", הוא שואל את הבת: "את ישראלית?". "ישראלית", עונה לו זו בפסקנות. "ואת?" הוא פונה אל האם, והיא משיבה לו: "מרוקאית".

מתוך "טינריר-ירושלים"

כאשר שודר הסרט, שנוצר עוד בשנת 2011, בטלוויזיה המרוקאית, צפו בו כשלושה מיליון איש. אשכאר מספר כי הוא עורר ויכוח שהגיע עד לפרלמנט, ובעיקר תגובות נזעמות מצד איסלמיסטים ופאן-ערבים שראו בו חתירה לנורמליזציה עם הציונים ועם ישראל. עם זאת, רוב הצופים הבינו שאחרי הכל הוא מדבר על ההיסטוריה שלהם. "הם התרגשו לראות אנשים שחיים בישראל ומדברים עד היום ברברית. היו גם כאלה שקראו לי 'בוגד' וטענו שאני עובד עם המוסד, אבל אני לא פוחד מהם. אני מקווה שהסרט ישודר גם בטלוויזיה הישראלית".

השיחה עמו מתנהלת באנגלית, באמצעות תקשורת סקייפ משובשת, אבל מסתבר שאשכאר גם דובר עברית, ואפילו לא רעה. "למדתי עברית באולפן באוניברסיטת חיפה", הוא מגלה, "ועוד קודם לכן בפריז, במסגרת אגודת 'מדברים שלום' שבה לומדים עברית וערבית. התאהבתי בשפה הזו אחרי שראיתי את 'ולקחת לך אישה' של רונית ושלומי אלקבץ. אהבתי את השילוב שם של מרוקאית, עברית וצרפתית".

יש לו גם ניסיון מרשים בפיסת הארץ הקטנה שלנו, בה ביקר פעמים רבות בעבר. "הייתי בישראל ובפלסטין למעלה מ-20 פעם", הוא מספר, "יש לי חברים משני הצדדים ברמאללה, תל-אביב וירושלים. האזור הזה מרתק אותי כי הוא כמו מעבדה של זהויות. יש בו עושר תרבותי עצום, וחבל שפוליטיקאים משני הצדדים מעדיפים להיות כל הזמן בעימות מאשר לראות את זה".

כיום הוא חולק את מגוריו בין קזבלנקה ומרקש, ועובד על סרט שיעסוק באמנים צעירים, יהודים ומוסלמים, שעובדים יחד. "רק בשבוע שעבר פגשתי בחור צעיר מדימונה שהחליט לחזור אל השורשים ולעבור לגור במרקש", הוא מספר. "אני חושב שהתקווה היא בעתיד משותף".