"תיאורמה": לפגוש את פאזוליני על הבמה
העיבוד הבימתי של השחקן והבמאי, אריאל וולף, לסרט המופת של פאזוליני, הוא מחווה מפוארת לאחד מבמאי הקולנוע המשפיעים בכל הזמנים
במבט ראשון זו האסתטיקה שמכה בך. במת מראות שחורה, שולחן אוכל עמוס, כלי כסף, קנקן וכוסות קריסטל, קיר אחורי מעוצב. אנשים יפים. תלבושות בקו נקי. חלל מאורגן. עולם ברור. הבמה מוקפת אדמה – זה הפְּנִים מול החוץ רק הפוך. רוצה לומר אולי - זה הטבע המתעקש שתוחם את העמדות הפֲּנים והזיוף. זה גם הפְּנים שכלוא בתוך אורות פלורסנט קרים.
"תיאורמה", פרויקט בימתי פורץ דרך, הוא עיבוד לא פחות ממבריק של השחקן והבמאי הצעיר, אריאל וולף, לאחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים. בשבוע הבא ימלאו 40 שנה להירצחו של פייר פאולו פאזוליני והעיבוד הבימתי של וולף, על מכלול אנסמבל השחקנים שבו, הוא מחווה מפוארת לאחד מבמאי הקולנוע המשפיעים בכל הזמנים, משורר של דימויים ויזואליים, מהפכן.
זה מתחיל בוידאו ארט שמורכב מצילומי סטילס, מחווה לאמנות השביעית: פנים של אנשים בעיר ממהרת, מקדימים את המאוחר. מה שתראו זו אלגוריה לחברה מנוונת, מתפוררת, דקדנטית.
העיצוב מסוגנן (תפאורה: רוסלו שמריה). גם השפה התיאטרונית. "הטקסט", שברובו שֲתוּק ונרקד, מדבר בדימויים ערוכים בדיוק כירורגי. קשה להאמין שמדובר בעבודת בימוי ראשונה של שחקן תיאטרון החאן. כנרת ופסנתרן (ענת רייזמן וארנון זיו) נחבאים בתוך הקהל קריצה לתקופת הראינוע. הכינור והפסנתר בוכים מלודיה מלנכולית משהו, מוזיקה מקורית של השחקן שלומי ברטונוב, שיש בה סוד וחמלה וקצב, גלים תת קרקעיים שמניעים עלילה.
על הבמה דמויות מרקדות, טנגו צמוד, מעודן, אירופאי, כמו בובות על חוטים שקופים. הגינונים מוחקים כל רמז ליצר. הם יִשְתקו לאורך רוב ההצגה/מיצג/תיאטרון-מחול. במקום מילים זה הגוף שמדבר. הכוריאוגרפיה של וולף נהדרת, אבל זה הביצוע שמרשים במיוחד. בתיאטרון הישראלי, בהכללה, התנועה היא עובר אורח, גורם מפריע, טורדני, מאלץ ומאולץ. לא פשוט למצוא בארץ שחקנים שהחיבור בין הראש המדבר לפלג הגוף התחתון שלהם, לא חורק. "תיאורמה" היא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל בכל הנוגע למה שנדמה כמובן מאליו ומתבקש מכל מי שעומד על במה.
את הסדר המופתי, ששורר בבית, מפר זר אלמוני. הוא ישאיר אחריו חורבות כמו אש בתוך קרח. אחד אחרי השני הוא יכבוש, יפתה, יזיין, יפשיט מהבגדים והפאסון וימשיך הלאה. האקט המיני, נרקד גם הוא, ויש בו הכל: אלימות השפלה, אכזריות, חושניות, חולשה, שליטה וכניעה. הערום, בעיקרו גברי, לא מרומז ובכל זאת רך. דימוי הוא שם המשחק.
זה הפרק האחרון של העבודה שנכנע לפיתוי. ההתעקשות להעביר את המסר, להסביר, לחבר בין החוויה להוויה המקומית, פשוט מיותר. ישראל 2015 לא צריכה להידחס בכוח אל האולם, היא שם גם בלי טקסט שיצעק מיאוס מחברה מתפוררת, מאמנות מדשדשת שכבר לא מחפשת "צורות חדשות" (כמו שיצטט מתוך "השחף" של צ'כוב), מפסאדה של סדר חברתי שמכסה על ריקבון.
מינימליזם הוא מה שהופך את היצירה - הקולנועית והבימתית - לעצמתית ונותן לה כנפיים. לא בכדי שווק הסרט עם יציאתו לאקרנים בשנת 1967 עם דגש על מספר המילים שבו: 923. בסרט כמו על הבמה, זו הוויזואליה שמפעילה את הצופה והיא חזקה דיה. זה הקצוות הפרומים, המרחב שנותן לקהל מקום של כבוד, הצורה שמוליכה את התוכן, האניגמה, ששומרים אותך פעור על קצה הכסא. כל אלה גם ירחיקו, סביר להניח, קהלים רחבים ובכל זאת יצירה עצמאית מסוג זה, שזקוקה לאורך נשימה, ראוי שתקבל מקום על במות מרכזיות של תיאטרונים נתמכים מכספי ציבור ולו רק כמס שפתיים.
להקת השחקנים בהצגה לא מפסיקה להפתיע. הניואנסים, המימיקה, השליטה בגוף מייחדים ומבדלים אותם. ירון מוטולה בתפקיד אב המשפחה, מנהיג חלש, רפה, בסופו של יום כנוע. שרון שטרק בתפקיד האם, אישה שבירה, לא מסופקת, נוירוטית, על סף פירוק. נעמה פרייס בתפקיד הבת, היא משב רוח רענן, שלומי ברטונוב הוא הבן, דמות מרחפת, מנותקת, גבולית. יעל טוקר בתפקיד המשרתת כובשת וישי בן משה בתפקיד הזר, חורך את הבמה. על כל אחד מהם צריך היה לכתוב בהרחבה אך קצרה היריעה. לרוץ מהר לפני שייגמר
"תיאורמה" תציג שוב ב- 21-22 בנובמבר בתאטרון הקוביה, המרכז הגאה בתל אביב.
