חמש על האש: המדריך לעונה החדשה ב-NBA
חמש המועמדות המובילות לאליפות, חמשת השחקנים שיילחמו על תואר ה-MVP, הנקודות הקריטיות מבחינת דייויד בלאט, וגם חמש הקבוצות שיפתיעו והשחקנים שיפרצו. המדריך המלא לעונת ה-NBA שתצא לדרך הלילה
המועמדות לאליפות
קליבלנד. נעשה לה כבוד בתור המועמדת היחידה ברשימה מהמזרח (שיקגו? הבולס עוד צריכים לשכנע בכך). אם דייויד בלאט יצליח לשמור על סגל בריא, נקודת המפתח שככל הנראה עלתה לו בתואר מדהים, הקאבס מסוגלים לכל דבר ואין קבוצה שגדולה עליהם. רק תראו מה הם הצליחו לעשות בסדרת הגמר מול גולדן־סטייט עם כל המגבלות.
גולדן סטייט. האלופה המכהנת כמעט לא שינתה את הרכב השחקנים שלה, ובגלל שמדובר בקבוצה צעירה, קשה להאמין שהיא עדיין מיצתה את הפוטנציאל שלה. אחרי שהתגברה על מכשולים מנטליים כמו הצלחה בפלייאוף והתמודדות מול קבוצות שמוציאות אותה מתוכנית המשחק ההתקפית שלה, והראתה שיש לה גם הגנה נפלאה, אי־אפשר שלא לחשוש ממנה.
סן אנטוניו. בתור קבוצה שהשלד שלה מוכר ומזוהה איתה, מעניין להתייחס אליה דווקא מהזווית של השינוי שעברה. הרביעייה של טים דאנקן, טוני פארקר, מאנו ג'ינובילי וקוואי לנארד עדיין כאן, אבל שימו לב לדגש המוגבר ששמו בקבוצה על אזור הצבע, עם ההחתמות של למרקוס אולדרידג' ודייויד ווסט. מדובר בשדרוג רציני של הקו הקדמי שייתן ממד חדש לכוח המסורתי.
יוסטון. הקסמים של ג'יימס הארדן לקחו את הרוקטס רחוק בעונה שעברה, אבל עד גבול מסוים. הסגל חזק מספיק לאליפות, אבל התחרות בדרך לא פשוטה, וגם הרוקטס צריכים לנצח את עצמם. כי בעצם, לא הייתה קבוצה שלקחה הביתה יותר שיעורי בית מהפלייאוף האחרון מאשר יוסטון. בשיאה היא הייתה קרקס עוצר נשימה, רק שללוליינים לא הייתה רשת לנחות עליה והם סבלו מעליות וירידות בצורה קיצונית. לפעמים יציבות היא עניין חשוב לא פחות מכישרון.
קליפרס. הקבוצה מאל.איי נגעה בסולם שיעלה אותה לגבהים חדשים, רק שבמקום לטפס עליו, הרוח העיפה אותה לתהומות הלוזריות. כשעלתה ל-1:3 מול יוסטון בחצי גמר המערב היא נראתה כמו האלופה הבאה, ואז הפסידה שלוש פעמים ברציפות במפגן היחנקות מפואר. עם חיזוק שעשתה הקיץ ובסיס מופלא שמובילים כריס פול ובלייק גריפין, היא חייבת לעשות כבר את הצעד הבא.
המועמדים לתואר ה-MVP
לברון ג'יימס. "זה כנראה הכושר הטוב ביותר שלי", אמר לברון במהלך הופעת היחיד המונומנטלית שלו בגמר הפלייאוף, וצדק. רק שכל זה הגיע כשקליבלנד שיחקה בסגל חסר ופצוע, והמופע סוליסטי הסתיים בהפסד. הפעם זה אמור להיות אחרת. זה אותו ג'יימס, בשיא הקריירה, בגיל 30, רק עם סגל מחובר וחזק יותר. הוא עצמו פחות מחפש לחתור תחת המאמן שלו. אל תתפלאו אם יגיע לברון ייבחר בפעם החמישית לשחקן המצטיין בליגה, דבר שרק קארים עבדול־ג'באר (6), ביל ראסל ומייקל ג'ורדן עשו.
סטפן קרי. הזכייה של כוכב גולדן סטייט בפרס בעונה שעברה, הייתה מאסכולת "השחקן הטוב ביותר, בקבוצה הטובה ביותר". אבל הדבר הגדול באמת זו העובדה שהוא כמעט לא שיחק ברבעים האחרונים ורשם מתחת ל־33 במשחק.
קרי יוכל להתפתח עוד קצת כמנהיג בגלל שמאמנו, סטיב קר, יחמיץ את פתיחת העונה (לפחות) בשל בעיות גב, אבל חוץ מזה לא הרבה צפוי להשתנות. אותן נקודות, אותם מספרים, אותם ניצחונות. ודווקא בגלל זה – לא בטוח שהוא יזכה.
אנתוני דייויס. יש יותר מדי דברים מפחידים בדייויס. אלה לא המספרים המטורפים בעונה שעברה (24.4 נק', 2.9 חסימות, 10.2 ריב'), לא העובדה שהוא רק בן 22 (וחצי. אל תהיו קטנוניים) ואפילו לא הגבה.
זו השמועה שבקיץ האחרון הוא עבד גם על הזריקות מחוץ לקשת. עכשיו דמיינו את המכונה הזו הופכת גם לאיום משלוש. הדבר היחיד שעומד נגדו זו העובדה שניו־אורלינס שלו לא מספיק חזקה.
קווין דוראנט. אנשי אוקלהומה סיטי אומרים כי הם מעולם לא ראו את הכוכב שלהם עובד בצורה כל־כך אינטנסיבית בקיץ. מצד שני, אמרו את זה גם בקיץ שעבר, וזה הסתיים ב-27 משחקים בלבד ושלושה ניתוחים ברגל. אם הפציעות לא יפריעו, הוא אחד המועמדים הבולטים לתואר. רק שיהיה בריא.
ג'יימס הארדן. כוכב יוסטון הפך את המרוץ אשתקד לצמוד ביותר מזה עשור. טיי לוסון יוריד ממנו מעט את נטל הריכוז והוא יוכל להתמקד בנקודות, מה שעשוי כמובן להגדיל משמעותית את המספרים שלו. יש רבים האומרים כי הארדן היה צריך לזכות בפרס בשנה שעברה. חלקם אומרים שהוא יזכה השנה.
הסיפורים המרתקים של העונה
דרק רוז. גם בהכנה הוא לא הצליח להישאר בריא לחלוטין, וחטף מרפק ששבר לו עצם בפנים ומחייב אותו לשחק עם מסכה. אבל מעבר לכך, הסופרסטאר סוף־סוף כשיר לגמרי. לא בטוח עד כמה רוז בוטח בגוף שלו אחרי כל כך הרבה פציעות קשות, ואם הוא מסוגל להשאיר אותן מאחור מנטלית. אם כן, שיקגו תרוויח בגדול.
הקבוצה מול הכוכב. העונה הסדירה הנפלאה של אטלנטה נמחקה בפלייאוף כשהתברר שהכדורסל הקבוצתי יעיל פחות מסופרסטאר או שניים שאין להוקס ויש ליריבות. ממפיס האפורה הגיעה רחוק על גב ההגנה, אבל לא היה לה גו־טו־גאי אמיתי. העונה שעברה הוכיחה שלמשחק קבוצתי יש תקרת זכוכית, שאותה יכולים לשבור רק שחקנים בודדים שמביאים משהו אחר. יהיה מעניין לראות אם זה יוביל לשינוי תפיסתי בקבוצות מסוימות העונה.
ראז'ון רונדו. הוא היה אחד השחקנים המבריקים והרב־גוניים בליגה, ואז עבר בעונה שעברה מבוסטון לדאלאס כדי לעזור לה לזכות באליפות והפך במהירות לאחד השחקנים הבעייתיים והמפונקים בליגה. השנה האגו שלו עבר לסקרמנטו. אם הוא ייראה כמו רונדו של הימים הגדולים – ומדובר בסך הכל בשחקן בן 29 – הוא יכול לקחת יחד עם דמרקוס קאזנס את הקבוצה של עומרי כספי לפלייאוף.
פילדלפיה. הקבוצה שהפכה לסמל ל"טנקינג", דילול מכוון של האיכות בסגל לטובת השגת בחירות גבוהות בדראפט, מתחילה עוד עונה שלא נראית מבטיחה. ג'ואל אמביד הכישרוני, הבחירה השלישית בדראפט 2014 שלא שיחק כל העונה שעברה בגלל פציעה, לא יערוך את הבכורה בליגה גם השנה בגלל ניתוח נוסף בכף הרגל. פרט לגבוהים נרלנס נואל וג'אליל אוקפור אין לסיקסרס שום דבר מעניין למכור. האם הם יוותרו על עונה נוספת ויהפכו מבדיחה לקטסטרופה?
הסבלנות של כרמלו אנתוני. השנה הראשונה של פיל ג'קסון כנשיא הניקס הייתה גרועה מהצפוי, ועוד אחרי שכולם ציפו שתהיה רעה. השינוי לא אמור להגיע מהסגל החלש – אלא מהעובדה שהשנה, וזה ציטוט של הפורוורד קלנתוני ארלי, "לימדו אותנו אחרת את התקפת המשולש". סומכים על זה? נשמע הגיוני יותר שכרמלו יחטוף קריזה במהלך העונה והקבוצה שוב תתפרק.
ההעברות המשמעותיות
למרקוס אולדרידג' לסן־אנטוניו. הלייקרס רדפו אחריו, פיניקס נפגשה איתו, חמש קבוצות אחרות רצו לראות אותו אצלן. בסוף הספרס זכו באחד הכוכבים המבוקשים של הליגה והעניקו לו חוזה לארבע שנים ב־80 מיליון דולר.
פול פירס לקליפרס. בסוף העונה שעברה, שהסתיימה עבור פירס באכזבה מהולה בעצב כבר בחצי גמר המזרח, הוא עוד התלבט אם לפרוש בגיל 38. האופציה השנייה הייתה להמשיך בוושינגטון. השלישית – להגיע לקליפרס. בסוף הוא בחר להתאחד עם דוק ריברס, מאמנו בבוסטון הגדולה של סוף העשור הקודם, איתו גם זכה באליפות בלתי־נשכחת, ולהגיע בקול תרועה רמה ללוס־אנג'לס. ועוד לשלוש שנים.
דמארה קרול לטורונטו. הוא היה חלק בלתי־נפרד מההצלחה המסחררת של אטלנטה, ובקיץ עזב אותה כדי לנסות לפתוח בקריירת סולו מצליחה יותר
אצל הרפטורס. המעבר שלו לטורונטו הוא אחד הפחות המסוקרים והיותר חשובים שהתרחשו בפגרה. אחרי שקנה לעצמו שם של כוכב מתהווה אצל ההוקס, הוא נחוש להראות שהפריחה שלו תחת מייק בודנהולזר היא לא הבלחה. הפרס על המעבר: כ־60 מיליון דולר לארבע עונות. סיכוי לא רע שהסכום הזה ישתלם גם לטורונטו.
רוי היברט ללייקרס. למרות שהתפוקה שלו באינדיאנה בעונה שעברה לא הייתה פחותה מזו של השנים האחרונות, מערכת היחסים הבלתי־יציבה בין הפייסרס לסנטר הבלתי־יציב הסתיימה. הלייקרס קיבלו אותו כשחקן חופשי, ואם יחזור לימים בהם נראה כמו סנטר מהטופ של הטופ, הוא יכול לשחזר אצל קובי בראיינט את הפנטזיות על סיום הקריירה בטעם טוב.
טיי לוסון ליוסטון. ג'יימס הארדן היה בשיאו, דווייט האוורד סיפק נוכחות חזקה מתחת לסלים, ג'וש סמית' עשה קצת מכל דבר. ובכל זאת, מול גולדן־סטייט בגמר המערב החבילה של הרוקטס לא הספיקה – וכולם נפלו מהרגליים. בדיוק לשם כך הונחת בטקסס לוסון, שנעצר פעמיים בחצי השנה האחרונה על נהיגה בשכרות ועדיין נחשב לגארד שכל קבוצה רוצה. הוא יעזור ל"מזוקן" בהובלת הכדור, יוריד ממנו את הנטל וינסה לייצר עם חברו החדש את הקו האחורי המרתיע ב־NBA.
לפנייה לכתב/ת 
