המלחמה הפרטית של גיא גודס / טור
אחרי שרמסו את כבודו וניערו ממנו את האבק, החליט מאמן מכבי ת"א לצאת עם "האנשים שלו" למאבק הישרדות. מול יריבת כדורסל נוראית כמו ססארי זה הספיק, אבל כמה זמן עוד יוכלו הצהובים להחזיק מעמד בסיטואציה הנוכחית? שרון דוידוביץ' על נקודות האור במכבי ת"א ועל החושך הגדול של אלופת איטליה
הקהל עומד על רגליו ושר בשמו של גיא גודס לשניות ספורות. ניקולה וויצ'יץ' ניגש ביוזמתו לברך את המאמן המנצח, שולח חצי לחיצת יד ורבע חיבוק קצרצר. לוח התוצאות מראה 63:79 למכבי ת"א על ססארי.
שלוש תמונות אבסטרקטיות, פשוטות ומופשטות, אשר מסבירות את כל אשר התחולל ב-40 הדקות שלפני, ובעצם את כל השבוע האחרון. שלוש תמונות שמסמלות שלושה ניצחונות קטנטנים ורגעיים, אך מיוחדים, לגיא גודס. ניצחונות פרטיים.
גודס הפך בשבוע האחרון לשטיח של השכנה ממול במרפסת, כשהיא הולמת בו עד סיבי הבד על מנת להוציא את האבק. ואכן יצא כל הלכלוך. אמרו שהוא לא קובע כלום, שאת השחקנים הביאו לו, שאת אלה שרצה לא הביאו. שאת בנדר הוא מוכרח לשתף ושפיני גרשון הונחת עליו בעונה שעברה. וזה פיני עצמו אמר. גודס ראה, שמע ויצא למלחמה.
כל מי שהוא לא "של גיא גודס" ספג את המהלומה אמש. ויטור פבראני שלא הוא בחר, נותר מחוץ לסגל. כך גם דראגן בנדר, הממתק של ניקולה. ג'ורדן פרמאר סופסל כל החצי השני, טיילור רוצ'סטי ירד בדקות. נמאס לגודס להיות מיסטר נייס גאי.
היה זה מפגן כוח, שלגמרי במקרה גם התאים אל מול המציאות של יריבה נוחה מארץ הפלאות. מפגן שיכול להספיק לערב אחד, אבל מעמיד בסימן שאלה גדול כמה זמן הוא יכול להימשך. פרמאר למשל, גם אם ספסולו נכון מקצועית לערב נתון, הוא לא השחקן שתרצה להשאיר מאחור כחלק
ממאבקי אגו. הוא חייב להיות חלק פעיל מתהליך השיקום של הקבוצה.
מכבי ת"א גדלה השבוע למימדי ענק של מפלצת בעלת שני ראשים. בין המאמן למנהל, בין המאמן לעוזר הראשון שלו, בין ההוא לזה ובין זה להוא. לא רחוק היום בו ההנהלה תצטרך לשים לזה לסוף ולכרות את אחד הראשים. אבל כמובן רק אחרי שהיא תחליט מה הוא הראש שלה – הצעיר של הנהלה החדשה, או המבוגר של ההנהלה הוותיקה שרוצה לחזור ולשלוט בסדר היום. מכבי אחת, ואינספור ראשים לה.
בחייאת זומזום
מצד אחד - במבט ישיר על המשחק והסטטיסטיקה, בלי תהיות או ניתוחים, מכבי ת"א יכולה לקחת איתה כמה נקודות חיוביות משמעותיות קדימה.
דווין סמית' היה חלש עד בינוני בשני המשחקים הראשונים. אמש הוא חזר ליזום. חזר להיות הציר לטוב או לרע. אלו לא רק 21 הנקודות, כמו העובדה כי זה היה משחק ראשון בו הוא לא נראה אנמי. לא פחד לקחת זריקות (5 מ-7 מהשלוש), היה אקטיבי והצליח לקלוע בתזמון קריטי. גם יוגב אוחיון ניהל היטב את המשחק, סיים עם 10 נקודות ו-6 אסיסטים, אבל בעיקר סיים עם +18 במדד ה+/- כשהוא על המגרש, לעומת 11- של פרמאר. הקו האחורי של אוחיון את לנדסברג נתן מענה הגנתי ראוי.
אבל מצד שני, והרשו לרגע להשיל מעלינו את החליפה, העניבה והניסוחים המתאמצים – באמת? ססארי? ביורוליג? בחייאת זומזום.
ג'ו אלכסנדר, מרקז היינס ודייויד לוגאן יופיעו לכם על המחשב בעוד כמה שנים בחידון טריוויה סתמי שסוקר זרים אלמוניים ונשכחים בהיסטוריה של מכבי ת"א. תביטו עליהם, תגרדו בראש, תתבלבלו ואולי, אם יש לכם זיכרון טוב, תענו נכונה.
שלושתם שחקנים שנכשלו בצהוב ואפילו לא הגיעו בסיום הקדנציה למעמד בו דנים על עתידם. פסיק בהיסטוריה הצהובה.
אז עד כמה ססארי חלשה? אמש הם היו השחקנים המרכזיים שלה. אלכסנדר היה ה-"גו טו גאיי" עם 3 מ-15, והציג את משחקו הטוב ביותר למעשה עבור מכבי ת"א. שלושתם יחדיו עמדו על 7(!) מ-35 מהשדה. מה שהציגה אלופת איטליה בהיכל לא היה כדורסל רע, הוא לא היה כדורסל.
גיא גודס אמר לפני המשחק כי "אין ביורוליג קבוצות רעות. אין דבר כזה". ובכן, מסתבר שיש. לפחות אחת, קוראים לה ססארי. אז האם גודס שיקר? אולי. האם זה דבר רע? תלוי. כי הרי במלחמה הכל מותר. גם אם זו מלחמה פרטית.
בקטנה
עכשיו, כשמכבי ת"א ניצחה, זה אומר שדני פדרמן כן היה מנכ"ל ב-4 החודשים האחרונים?
בואו לדבר על זה בעמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ' או בעמוד הפייסבוק שלו
