"סילנד": הבית הוא המקום שבו נמצא הלב

שתי דמויות ראשיות יש ברומן: נתן כרמי, אותו גמלאי, שאלבלך כותבת עליו כי הוא "תמיד היה אזרח טוב... הוא משלם את המיסים בזמן ולא עוקף בתור, הוא לא קוטף פרחים מוגנים והוא משתדל לחסוך במים על אף חיבתו למקלחות ארוכות. הוא עוד שומר את הדגל ששימש את הוריו, ובכל יום עצמאות הוא אפילו תולה אותו על מעקה המרפסת".

כלומר, נתן כרמי הוא אזרח למופת, ממושטר, ממושמע, לא מערער על הסדר הקיים. איננו יודעים כמעט דבר על מראהו החיצוני, למשל, וכך גם על עברו, מדוע הוא חי לבדו, ערירי. פרטים שאמורים לכאורה להיות חיוניים להיכרות עם דמות ראשית נחסכים מהקורא. הם אינם חשובים לאלבלך, ולכן היא מונעת אותם  - בהתאמה למגמת הצמצום שהרומן הקצר הזה מבטא בצורה מוצלחת כל כך.

הדמות השנייה היא גליה, בחורה צעירה, מורה בבית ספר יסודי, שאין בחייה שום דבר מיוחד או מלהיב. שיטת הלימוד שלה אינה כוללת משמעת קשוחה, עונשים ומטלות, ואף על פי שבחיי היום-יום שלה היא נעה על מי מנוחות, דווקא בכיתה בתפקידה כמורה, היא מרגישה צורך לערער על המוסכמות. לא להיצמד למה שהיא מוכרחה ללמד, אלא לתת ביטוי אישי לתלמידים, לפתח אצלם את ההנאה שבקריאת ספרות, למשל, במקום לענות לשאלות שהן רק בגדר שינון החומר.

אבל גם במרחב הכיתתי היא אינה מגשימה עצמה לגמרי: לעתים היא אינה מוצאת את מקומה, וילדי הסמארטפונים, כפי שהיא מכנה אותם, מתסכלים אותה עם מבטם המושפל תדיר אל צג הטלפון.

"סילנד". לא תמצאו בו דרמה גדולה

נתן וגליה הם שכנים. הם גרים באותו בניין דירות במרכז עיר כלשהי, ודרכם מצטלבת מעת לעת. רק עם הופעתו של אזרח זר מבולגריה שניסה למצוא מקלט לשינה בלילה, לאחר שנמלט מבוס אלים שלקח לו את הפספורט, חייהם נקשרים יותר זה בזו. אבל גם מצב זה אינו מוביל - כמצופה, או נכון יותר: כפי שהורגלנו לצפות - לדרמה משנת חיים, להידוק הקשרים ולסימביוזה מרגשת ורווית אמוציות.

לצד ההתרגשות וההזדהות של הקוראים עם הדמויות, התהליך שהקוראים עצמם עוברים תוך כדי קריאת "סילנד" קשור לספרות ולאופן הקריאה, לערעור שאלבלך מבקשת לבצע בהבניות הקריאה המושרשות שלנו. כך היא מבליחה פתאום בעצמה לקראת סוף הסיפור, מבקשת להשמיע את קולה "האמיתי", האוטוביוגראפי, ובהומור מודע לעצמו גם מבטלת את התגובה הצפויה של הקוראים למהלך זה, וגם מבטלת בהינף יד את הקישור לפוסט-מודרניזם.

ההופעה המפתיעה של אלבלך בסיפור היא מעשה של חוסר משמעת עצמית וגם של רצון למצוא את המקום שלה בתוך הסיפור שהיא עצמה כתבה. בהתאמה, גם נתן - שלא זרק אף תלוש משכורת שקיבל, סמל יפה למשטור שהוא חי בו - מגלה, לאחר שהוא מחליט לעבור על החוק ולעזור לפטר הבולגרי להגשים חלום לבקר בפריז ומשם לחזור הביתה למולדתו, שיש ביכולתו להיות לא ממושמע.

היכולת הזאת מתגלה בו רק כשיצא ממעגל המשטור היומיומי של החברה, מה שמאפשר לו בעצם להיפתח באמת אל העולם. אך בשונה מרומנים קיטשיים, הפתיחות הזו אינה מולידה רק התלהבות ומשמעות, כי היא גם עגומה והרסנית.

גליה מגלה בעזרת גבר צעיר שהכירה, כיצד היא יכולה לבטא עצמה בדרכים שכלל לא היתה מודעת אליהן. עד מהרה, כפי שקורה לעתים בהיסחפות אחר דבר חדש ומרגש, היא משתחררת מכבלי המשמעת שהיא נתונה בהן, בין אם מול הכיתה ובין אם מול עצמה ומול אותו גבר. היא מבצעת ביוזמתה מרידות קטנות שעבורה הן משמעותיות, ומנסה למצוא לעצמה בית; בית במובן של מרחב בטוח, מקום שבו ניתן להיות אתה עצמך ללא חשש.

כיוון שהמקום הזה מתגלה דווקא במהלך הניסיוני שמבצעת גליה עם הגבר -

שידור חי באינטרנט של מעשים מיניים - מעלה אלבלך סוגיה מעניינת בנוגע ליחסים הדיכוטומיים (אולי לכאורה) בין הפרטי לציבורי. האם ניתן להרגיש בבית דווקא כשאתה חשוף לכל העולם?

סוגיה כמו זו, לצד אחרות ברומן, מתכתבת עם תמת המשמעת, בדגש על המשמעת העצמית שאנו, מתוקף החיים המודרניים, נתונים בסד שלה. לצד זאת, מביעה אלבלך את הצורך האנושי בבית (כפי שזועק פטר ברגע של תסכול בעברית רצוצה, "איפה בית שלי?"), וכאשר אל תוך הבית נכנס ערעור של המשמעת - משהו חייב לקרות. והוא אכן קורה ברומן הנפלא הזה, שבדומה לספרים המתורגמים שאלבלך עורכת עבור "ספריית פועלים", מציג אפשרות סיפורית שונה מהמקובל בספרות העברית; רומן שבו לא הכול גלוי וידוע, ושבו חלקים מן העבר נחשפים, והעתיד נותר לוט בערפל.

אבל לאלבלך אין צורך בקתרזיס, רק בתיאור של המתרחש, בהצגת מורכבות רגשית ולא משטור של הרגש ושל הדמויות לסד סיפורי סגור ותחום. שכן כמו סילנד, אותה ריבונות בגודל כמה מטרים רבועים בלב ים שבעליה נאחזים בה בכל מחיר ברומן, כל מה שאנחנו רוצים הוא מקום שנוכל לקרוא לו בית. אבל מה הוא אותו בית? איזו צורה יש לו? אלבלך לא נותנת תשובות, היא מציגה מציאות. היא סופרת.

"סילנד", מאת נגה אלבלך. הוצאת עם-עובד. 166 עמ'.