"כל סצנה מלאה בסמים ועבודה, זה מתיש"
קלייב אוון מגלם בסדרה "The Knick" רופא גאון ומכור לסמים, ומספר שלמרות העבודה התובענית על הדמות שלו, הוא מעדיף אותה על גיבור שטחי ומוסרי: "אנשים הם פגומים". בראיון הוא מדבר על היחסים עם הבמאי סטיבן סודרברג ועל הניסיון להסתיר סצנות מביכות מבנותיו הצעירות
"עוד מלחציים, עוד דם" - זה המשפט שהדהד בראשו של קלייב אוון במהלך צילומי הסדרה "The Knick". השחקן הבריטי, המגלם בדרמה מנתח מכור לסמים בניו יורק הגזענית של תחילת המאה ה-20, נדרש לצלם סצנות נוטפות דם והופכות קרביים שהולמות את רוח התקופה המתוארת.
"יש לנו רופא מומחה על הסט שיש לו אוסף מדהים של תמונות ארכיון מקוריות של רופאי התקופה ואיך הם עבדו, איך ניתחו אז. הוא היה על הסט לרשותנו, והראה לנו תמונות של אנשים מכוסים במלחציים", הוא מספר בראיון.
אוון בחור רציני מאוד. לא רק בבחירת התפקידים שלו. לראיון שנערך בניו יורק הוא מגיע בחליפת שלושה חלקים כחולה ועניבה, כוס קפה ביד, מצויד בחיוך כובש ומוכן לעבודה. בהמשך יהיו גם בדיחות והומור אנגלי, אבל העבודה באה קודם.
ב"The Knick", סדרה בבימויו של סטיבן סודרברג שעונתה השנייה החלה אמש (א') ב-ערוץ yes Oh וב-yesVOD, אוון מגלם את ג'ון ת'אקרי, רופא ראשי בבית החולים הניק, שנלחם בתפיסה הרווחת בתקופה ההיא - לפיה מחלות ומוות הם רצון האל – ומנסה למצוא תרופות למחלות סופניות ומגפות, ועל הדרך, אם אפשר, לגרוף תהילת עולם. ת'אקרי הוא רופא גאון ומוכשר וגאוות בית החולים, אבל גם איש המכור לסמים קשים, והקרב שלו במחלות התקופה הוא רק מופע חימום לעומת המלחמה בסמים.
מעייף לגלם אותו?
"מתיש. כל סצנה מלאה בצריכת סמים ועבודה. צריכת קוקאין באה כמובן עם כמויות אדירות של אנרגיה. אין שום סצנה שבה אפשר פשוט להישען אחורה ולהירגע, זו לא דמות מהסוג הזה. וסטיבן מצלם בצורה מאוד מצומצמת - הוא תמיד מצלם פעם אחת, ואין אפשרות לעשות עוד טייקים כי הוא רץ קדימה. אז תמיד צריך להיות בפוקוס, לעשות את הטוב ביותר שאפשר. זה דבר תובעני במיוחד, אבל מאותה הסיבה זה גם מאוד מתגמל".
נלמד על העבר שלו בעונה החדשה?
"לא ממש, אנחנו רצים קדימה. אני לא אוהב את הקטע הזה שמפסיקים את העלילה ומתחילים לחפור בעבר. אנחנו כן נלמד איך הוא מצא את עצמו עובד ב'ניק', אבל לא יותר מזה.
איזו עבודת מחקר נעשית בתחום הרפואי ובתחום התקופתי?
"ת'אקרי מבוסס על רופא אמיתי, ויליאם הולסטד, ויש ספר מדהים בשם 'גאון על הקצה' המתאר את חייו. הוא עבד בבית החולים ג'ון הופקינס בתחילת המאה, נחשב אחד מהרופאים המובילים של התקופה, וצרך כמויות מסיביות של סמים".
בפרק הראשון של העונה השנייה אתה במכון גמילה ומבקש מעמיתך סמים. יש נימה קומית בסצנה הזאת, היא מכוונת?
"לא. יש הומור כי הוא גמור לגמרי מהסמים, אבל לא הייתי אומר שזה נעשה בכוונה כדי להצחיק. היה לי חשוב שכשנראה אותו בפעם הראשונה העונה, נבין עד כמה הוא גמור ועד כמה הוא מכור, ולא לעשות לו הנחות. ג'ון צריך לשוב ולעמוד על הרגליים העונה, זה המסע שלו".
הקשר בין שיגעון לכדורגל
הדמות של אוון בסדרה היא לא רק תובענית לגילום, היא גם קשה להבנה, לפחות מהצד של הצופה, אבל נראה שהשחקן דווקא מבין את ת'אקרי. "הוא גאון. והגאונות שמניעה אותו בעולם הרפואי, היא זו שגורמת לו לקחת סמים ולהשתגע".
הוא דמות די קשה, ולא אהובה למעשה.
"בגלל זה לקחתי את התפקיד, בגלל זה נמשכתי אליו. זו הליכה על חבל דק. זו דמות קשה ומאתגרת. הוא פרובוקטיבי. לפעמים אתה מבין מה הוא עושה, אבל בדרך כלל אתה נחרד מהדברים שהוא עושה. זה יותר מעניין אותי מאשר לשחק איזה גיבור פלקט מוסרי, וזה ריאליסטי יותר. אנשים הם פגומים.
"אני ממש בקטע של כדורגל, אז בואו נשווה את זה לזינדין זידאן נוגח ראש במונדיאל, או לואיס סוארס נוגח בבן אדם על המגרש. האנשים האלה הם מבריקים במה שהם עושים. אבל אנחנו רוצים שיוציאו רק דברים טובים. אי אפשר. כי מה שמוציא מהם את הגאונות, זה גם מה שמוציא את השיגעון. אותו דבר עם ת'אקרי. הוא רופא מבריק שלוקח סיכונים, אבל זה לא תמיד משתלם. הוא דמות פגומה, אבל חלק מהדברים שהוא עשה משתלמים בסוף והוא מצליח לשנות את המציאות. היתה תקופה ברפואה שהיו יורים מהמותן, מנסים דברים, וככה התקדמו. ת'אקרי הוא אדם חסר פחד. למרות שלא הייתי רוצה להגיע לשולחן הניתוחים שלו".
מה דעתך על הגזענות המתוארת בסדרה?
יוצרי הכתיבה וכותביה הם אנשים שעשו מחקר מעמיק על התקופה, ובתחילת המאה הקודמת לא היה רופא שחור אחד בבתי החולים בניו יורק. זהו תיאור מדויק של רוח התקופה, שזהו אלמנט שחשוב לנו מאוד. הדעות הקדומות הן חלק מהחבילה שלקחנו על עצמנו להציג.
"מה שמקסים בסדרה הוא שזאת מראה. אין ספק שאם נקפוץ 50 שנה קדימה, נגיד איך אז חשבנו כך וכך. כמו שקרה עם העישון: כשהייתי ילד הרעיון של עישון פאסיבי היה בדיחה מוחלטת, היום אנחנו יודעים שזה מדעי ואנשים מתים מעישון פאסיבי".
או כמו שפעם נתנו בירה גינס לאנשים חולים.
"את זה דווקא אני מבין ומקבל, זה עובד".
רומן עם ג'וליה רוברטס
אוון (51), אב לשתי בנות, הוא שחקן ותיק שכבר הספיק להצטלם לאי אלו סצנות שנויות במחלוקת מלבד אלו של ג'ון ת'אקרי. בין היתר שיחק בסרט "קרוב יותר" לצדן של ג'וליה רוברטס ונטלי פורטמן, שעסק ברומנים בין ארבע דמויות. "הקריירה שלי עמוסה בדמויות ויצירות שלא מתאימות לאנשים צעירים. אני מגן על הבנות שלי כמה שאני יכול, אבל זה נהיה קשה", הוא מודה. "הגדולה שלי עכשיו כבר בת 18. היא טוענת שהיא לא ראתה את 'קרוב יותר', אבל אני מרגיש שהיא לא אומרת את האמת".
מביך אותך שהיא צפתה בסרט הזה?
"לא. אבל היו בסרט הזה דברים... שאתה פשוט לא רוצה שהבנות שלך יראו. אבל זו בעיה. הן כבר הגיעו לגיל שאני לא מסוגל לעצור אותן מלצפות ביצירות שלי".
אתה נחשב כוכב קולנוע. איך המעבר למדיום הטלוויזיוני?
"זה לא מרגיש שונה. סטיבן סודרברג הוא חיית קולנוע, הוא קנה את זה כמוצר קולנועי, והוא מביים את זה באופן הכי קולנועי. הוא בזמנו הודיע שהוא פורש מקולנוע, ואז חודש אחרי הוא קרא את התסריט של הפרק הראשון של 'The Knick' וחשב – 'אם אני לא לוקח את זה, הבמאי הבא שיקרא יחטוף את זה'. וככה בדיוק אני הרגשתי כשאני קראתי את התסריט. אי אפשר להגיד לא לתסריט כזה. מה שיפה במדיום הטלוויזיוני, הוא שלא חייבים לארוז את זה בחבילה מפורמטת של 90 דקות ולהתחרות בסרטים אחרים עתירי תקציב. אפשר לקחת את הזמן, להתמודד עם הסוגיות החשובות ולבחור את הבחירות הנכונות והמעניינות ליצירה".
אוון מוסיף שמבחינתו - הכתיבה היא העיקר. "תמיד רציתי להגיד את זה לתסריטאים צעירים – המציאות היא שאם תכתבו תסריט טוב, אתם תשיגו שחקנים שייעשו את זה. זה מה שאנחנו השחקנים נמשכים אליו - כתיבה טובה. והיום בשוק הטלוויזיה יש כתיבה טובה יותר, נועזת יותר. ב'The Knick' יש משהו נועז ובלתי מתפשר. וסטיבן הוא בחור חסר פחד. הוא לא מעניק אריזה יפה לאנשים".
אם סודרברג יפרוש מבימוי הסדרה, תמשיך בלעדיו?
"הצטרפתי לפרויקט בשביל העבודה עם סטיבן. הטעם של כל הדבר הזה זה סטיבן".
אחרי דמות מתישה כזו, מה התפקיד הבא?
"אני עומד לפתוח במחזה חדש בברודוויי - 'אולד-טיימס', פעם ראשונה מזה 14 שנה. האמת שאני לא מסוגל לחשוב על תפקיד נוסף כרגע מעבר לזה".
אתה תמיד עושה תפקידים רציניים. לא מתחשק לך משהו קליל יותר?
"אני לא שחקן לעשייה מסחרית. אני אוהב לספר סיפורים. המחזה שאני עושה עכשיו דווקא מאוד מצחיק. הומור שחור אמנם, אבל עדיין הומור. אני פתוח להכל, כל עוד הכתיבה טובה, אבל לא אבחר משהו בגלל שהוא מסחרי".
