קריירה משתקת, קריאה משדרגת
"אנחנו תלויים במקום העבודה שלנו באופן מסוכן לעתים, כמקור לזהות לאושר ולהערכה עצמית. מעצמנו אנחנו דורשים מוסר עבודה, אבל העבודה אינה נוהגת בנו במוסריות בהכרח". רוני פולמן על חמישה ספרים שעוסקים בקריירה
בשנות העשרים המוקדמות שלי, כשלמדתי באוניברסיטה, בעוד אני משתדלת לשכוח שפעם קיוויתי להיות סופרת, רציתי מאוד שתהיה לי קריירה. דיברתי עליה ללא סוף, ניסיתי להתוות את מסלולה בדמיוני. האמנתי שבלעדיה לא יהיו לי חיים. כשנגמרו הלימודים התחילה הקריירה ונבלעתי בה: עבדתי יום ולילה, בוערת ברצון להצליח.
מהי "קריירה"? אז האמנתי (ונדמה לי שזו המוסכמה התרבותית היום) שהיא הדרך היחידה להגשמה עצמית, הדרך היחידה להיות מישהו שהוא משהו, הדרך היחידה למלא את הריק. ידעתי מה מבטיחה לנו העבודה בעולם המודרני - יצירת משמעות ומקום בעולם. לא ידעתי עד כמה יכולה הקריירה לשקר, להפיל אותנו בבורות של מעמד, של יאוש, של חוסר תוחלת.
אנחנו חיים בתרבות פרדוקסלית שחוגגת את מעמדה של העבודה בחיינו ומנסה להעלימה באמצעות הטכנולוגיה. אנחנו שופטים את מקום העבודה במונחים של יעילות כלכלית, אבל בעצ מבקשים בו זהות אישית ומגע אנושי. אנחנו לא חושבים על העבודה רק במונחים של "מוסר עבודה" – אלא תלויים בעבודה (באופן מסוכן לעתים) כמקור לזהות שלנו, לאושר שלנו, ולהערכה העצמית שלנו. מעצמנו אנחנו דורשים מוסר עבודה, אבל העבודה אינה נוהגת בנו במוסריות בהכרח.
לפעמים העבודה מחליפה את הסיפוק שאנו יכולנו לייצר באמצעות קשרים עם משפחה, חברים או קהילה. כל אותה עת אנחנו שוכחים כמה הדרמה במקום העבודה יכולה לצער אותנו, כמה קל למקום העבודה להפטר מאיתנו וכמה קל להסחף לעבודה ולתת לה לפגוע בחיינו האישיים. וגם בחיינו האיישים העבודה פעילה מדי: "במה אתה עוסק" הוא שאלה כמעט ראשונית בין זרים, שאלה שמטרתה לתהות על קנקנו של האדם. עבודה היא המעמד שלנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו.
שלושת הנובלות שלי בספר "חשפן" נוגעות בכל זה: בנובלה "חשפן" הגיבורה, עורכת דין צעירה, חיה את חייה במשרד עורכי הדין שבו היא עובדת, ושוכחת את החיים שלה עם עצמה, עם בן הזוג שלה, עם הנשיות שלה, ובכלל. בנובלה "אוזניים" מגלה מהגר ישראלי לארה"ב שהקריירה שלו הסתיימה עם כישלונה של חברת הסטארט-אפ שלו, בעוד שהבת שלו מפתחת קריירה ספרותית שכלל לא מוצאת חן בעיניו. ב"כפריה" אנחנו נחשפים להיפוכה של הקריירה - לעבודה שמטרתה להאכיל פיות רעבים - הפעם של מטפלת פיליפינית במושב בשרון.
עם כל הכבוד, העבודה אינה (כל) חיינו, ואני לא כותבת רק על עבודה, אבל שאלות של תעסוקה ויחסים במקום העבודה הן דבר-מה נפיץ, איום וגם מצחיק. והנה עוד כמה ספרים שגם הם נוגעים בנושא הזה:
"סביבת עבודה עם מכונת אספרסו", מאת אנטה פנט
בעלה של המספרת ברומן הקצר הזה, חוזר יום אחד מהעבודה - סביבת עבודה עם מכונת אספרסו – ובידו מכתב פיטורים. הם גרים בגרמניה, יש דמי אבטלה, היא חושבת שהם לא יכולים באמת לרחם על עצמם, יכול להיות גרוע יותר. אלא שכאן נפתחת תהום. בבעלה של המספרת נכבה משהו, והמספרת עצמה, שפירגנה לבעלה מקשיבה לסיפוריו - הבוסית התעללה בו, העובדים התנכרו לו – ומפסיקה להאמין לו. אבדן העבודה הורס את המשפחה הקטנה שלהם, שבה ילדה ותינוקת. היא כבר אינה מזדהה עם בעלה, והוא כבר אינו כשהיה. ספר מעורר מחשבה על הקו הדק מדי שבין משפחה לעבודה: לא מומלץ לבעלי לב חלש, כי הוא שובר את הלב.
"עד סגירת הגיליון", מאת טום רקמן
רומן העשוי מפרקים שהם סיפורים קצרים ומושלמים, וכל אחד מהם נסב על דמות אחרת במערכת עיתון תואם "ההארלד טריביון", שהמערכת שלו (מרביתה אמריקנית) יושבת באיטליה. כל הספר מוטבע בז'רגון עיתונאי, בהתלבטויות הקשורות לעבודה, ובזדון הדק הנודף ממקום עבודה שבו אנשים אינם נחמדים אחד לשני, ושבו העורכת נוגשת בעורך המשנה, שנוגש בעורכי העמודים, שנוגשים בכתבים, שנוגשים במשכתבים. מצחיק, שנון ועם הרבה פיתולי עלילה מפתיעים.
"שבע מידות רעות", מאת מאיה ערד
מאיה ערד כתבה את שבע מידות רעות לפני שיצא "עד סגירת הגיליון" - אבל המבנה של שני הספרים דומה. אצל ערד כל מידה רעה מקבלת נובלה שמתמקדת בדמות אחרת בעולם העבודה של הרומן, שהוא עולם האקדמיה. כל נובלה מושלמת בפני עצמה, וביחד נוספות לקורא נקודות מבט מענגות עוד יותר.
גם כאן מתערבים זדון וחמלה, טמטום וגרגרנות יחדיו, וגם כאן, כמו בכל מקום עבודה, אנחנו זוכים לראות דמויות מכמה נקודות מבט, כשהם עמלים על הקריירה הלא טרוויאלית של האקדמיה, שמלאה שאלות של מעמד, הצלחה, חוכמה ועוד. מכאן יוצאת ערד לשאול שאלות על אושר, על מוסר ועל אנושיות, והתוצאה מבריקה ונהדרת.
בארטלבי הלבלר מאת הרמן מלוויל
(בתוך "מחווה לשישה סופרים של המאה התשע עשרה")
בארטלבי הלבלר הוא סיפור קצר של מלוויל, מחברו של מובי דיק.
במשרד עורכי דין בוול סטריט, לפני יותר ממאה וחמישים שנה, עובדים הלבלרים. הם מעתיקים בכתב יד את החוזים, כתבי המשכנתא ועוד, עבודה אנושית טרום המצאת מכונות ההעתקה.
בעוד שלושת העובדים האחרים במשרד מלאי חיות: זה שותה, זה כועס, ובארטלבי חיוור ושקט. עבודתו טובה מאוד. אלא שאז קורה משהו ללבלר והוא נשאב אל האין, אל הדיכאון, וכל מה שהוא אומר למעסיקו, כשזה מבקש ממנו לעבוד, הוא "הייתי מעדיף שלא". אין הסבר למעשיו, והמעסיק מגלה שגם אי אפשר לפטרו, כי בארטלבי ממשיך לחיות, כמו מין מת חי, בתוך המשרד. למרות הנושא הקודר, הכתיבה נהדרת, והשאלות שהסיפור מעורר מרתקת.
"המזוודה", מאת סרגיי דובלטוב
סופר שהתגרש זה עתה הולך למרכז כפרי המנציח את פושקין בברית המועצות, ומתקבל שם לעבודה כמדריך. אשתו ובתו עומדות להגר לאמריקה, חייו במשבר, והוא נכנס לתוך עולם ההדרכה, שבו הוא אמור לצטט משירי פושקין במקומות שונים ב"שמורה", באזני ועדי עובדים שבאו למקום לחופשה. זהו רומן מצחיק מאוד ומכמיר לב מאוד, ומזכיר שגם עבודות "פשוטות" - דורשות המון עבודה.
ספרה של רוני פלומן, "החשפן", ראה אור לאחרונה בהוצאת "עולם חדש".
לפנייה לכתב/ת 
