שותף סמוי: הזיכרון האישי והזמן ההיסטורי
"המציאות באותה שנה הוכיחה לי שיש לי כוח אמיתי להניע דברים ולחולל אותם, לשנות במשהו את העולם. כי כמו שהבטיח רבין בנאומיו, מיד אחרי שנבחר הוא החל לפעול למען השלום: שיחות עם הפלסטינים נפתחו באוסלו ונחתם מסמך עקרונות". דורית רביניאן על יצחק רבין ומעשה הכתיבה
הייתי ילדת גן כשנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים. אני זוכרת את השידור החי בטלוויזיה, את הנשיא סאדאת יורד במדרגות המטוס ולקראתו בא ראש הממשלה בגין, ואת עצמי שם בסלון בכפר סבא על השטיח, בת חמש, מציירת את השניים כשתי דמויות בובתיות בצבעי עיפרון - מחייכים ואוחזים יד ביד, נושאים עלי זית. הזיכרון ההיסטורי הבא: מבצע "שלום הגליל".
הטלוויזיה בשחור-לבן הוחלפה אצלנו באותה שנה במכשיר חדיש וצבעוני, ומדי ערב, בחמש וחצי, נראו על המסך חיילים צעירים מוסרים זה אחר זה ד"שים מהחזית. בזיכרונה של בת ה-11 שהייתי, נצרבה מלחמת לבנון כמלחמה ארוכת שנים. שנים של מהדורת חדשות מתמשכת, של חיוכים צעירים כבים זה אחר זה, עוד ועוד שמות,שקופיות אילמות, נרות זיכרון. אני זוכרת את אווירת הנכאים ואת המתח, את הדאגה כוססת בכול, את הרדיו אצלנו פתוח ללא הרף, את אמי טורחת במטבח, ובעיניה רועדות דמעות דרך קבע.
הזיכרונות הבאים משובצים כבר בסלון אחר, בבית חדש ומרווח יותר בשכונה אחרת של כפר סבא, והם ניבטים אלי מתוך תודעה, מפורשים יותר: האינתיפאדה הראשונה פורצת בשנת 1987, ואני כבר תלמידת תיכון, נערה בת גילם של אותם זורקי אבנים שנראים ערב-ערב בהפגנות בשטחים, מבעירים צמיגים ומתעמתים עם חיילי צה"ל. וכמעט ערב-ערב, כשאני חוזרת סמוקת לחי מערבי התנועה, אבא שלי ואני מתווכחים אל מול הטלוויזיה עד שעולות צעקות ואמא מתחננת שנפסיק.
שוב ושוב, בטריקת דלת, אני מסתגרת בחדר שלי. אני שומעת אותו מאשים אותה שזה הכול בגללה, הכול בגלל שנתנה שאלבש את החולצה הכחולה הזאת. אני מתחפרת בכרית עם הווקמן באוזניים ועם הקלטת של "מאמי" בפול ווליום עד שאני נרדמת. כשאני מתעוררת השנה היא 1990, ואני חיילת בעצמי: טירונית במדי ב' באיזה בסיס של הג"א אי שם, אורזת מזרקי אטרופין ומסכות אב"כ.
אני תוהה עכשיו אם רק אצלנו הישראלים נכרכים ככה לזיכרון אחד הכרוניקה הלאומית וסיפור ההתבגרות האישי. האם גם בזיכרונם שלצעירים בני לאומים אחרים נקלעים באופן כה מהודק המאורעות הפוליטיים והחיים הפרטיים? אני נזכרת ב"אלה תולדות" (The History), הרומן הגדול של אלזה מורנטה, ומבינה שכן, בוודאי שכן. ובכל זאת, אני עדיין תוהה מי מבין חברַי וחברותי שמעבר לים, בני גילי באירופה ובארצות הברית, כמונו, דור הישראלים שנולדו אל תוך מלחמת יום כיפור, מחזיק בקורות החיים שלו ארבע מלחמות עוד לפני גיל עשרים.
שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא וחזרתי לחדר שלי בכפר סבא התחלתי לכתוב רומן. בעצם זה לא נכון - אז עוד לא ידעתי שמה שהתחלתי לכתוב יהיה רומן. תמיד אהבתי ספרים. אהבתי לקרוא, כמו שאהבתי לצפות בטלוויזיה. אבל כתבתי בעיקר שירים, יומנים, מכתבים. והנה, בלילה אחד של סערת נפש, על מחשב ה-XT המשומש שקנו לי הורַי, מצאתי את עצמי מקלידה בשצף קצף חמישה עמודים של רעיון לסיפור - קצר או ארוך, למי היה אכפת. מה שהעסיק אותי היה זיכרון מסוים של סבתי מילדותה באיראן.
אפיזודה שהיא סיפרה לי פעם וריתקה מאז את דמיוני. בלילה הבא פיתחתי את הרעיון לעשרה עמודים, וכבר למחרת התחלתי בתחקיר: הבנתי שכדי לספר על חייה של ילדה בת 11 באיספהן של שנות העשרים אני זקוקה לעובדות, לפרטי מציאות. נסעתי לבית של סבתא ברעננה ושאלתי אותה שאלות, אספתי מידע, ביקשתי שתעלה עוד ועוד זיכרונות. אל תוך אלו יצקתי משולהבת מנה הגונה של בדיון: המצאתי דמויות משנה והגיתי להן פנים ושמות ותכונות; מתחתי קווי עלילה ויצרתי תפניות;ומלילה ללילה הלכה ונרקמה לעיני תמונת עולם.
גם הפעם הולך הזיכרון האישי יד ביד עם זמן היסטורי: שנה לפני שהתחלתי בכתיבת רומן הביכורים שלי, בשנת 1992, התקיימו בחירות לכנסת. האביב פרץ בסערה בעיצומה של מערכת בחירות דרמטית, ובאוויר עמד ריח של תקווה חדשה. ססמת הקמפיין של מפלגת העבודה שנישאה אז ברחובות והתנוססה מכל כרזה, "ישר-אל מ-ח-כה, מחכה לררר-בבבבין!" זכורה אצלי כזיכרון חושני ממש, כמשפט מוזיקלי מלא רגש.
ואז השיא - אותו ליל ניצחון, הקריאות המשתנקות, הטלפונים מבית לבית, התרוממות הרוח הגדולה. אחרי 15 שנות שלטון ימין וממשלות ליכוד - אפילו אבא שלי! אפילו הוא באותה שנה
הצביע למפלגת העבודה - זכה מחנה השלום בראשות יצחק רבין במרב הקולות.
Yes we can! Ho yes!
קול אחד בהמון הגדול הזה היה הקול שלי. זאת היתה הפעם הראשונה שהשתתפתי במשחק של הגדולים, הפעם הראשונה שהתנסיתי בזכותי האזרחית, וכמו במין מזל של מתחילים: בום! על המכה הראשונה - רבין ניצח! טעמה של הדמוקטיה היה משכר.טעם של סם נהדר. הרגשתי כאילו הפתק שלי, ההימור האישי שלי על עתיד המדינה, הוא-הוא שהביא למהפך. מגלומני? כן, קצת מגלומני. אבל גם כדי לכתוב ספרים, כדי להאמין שיש לך משהו חשוב לספר לעולם, משהו שאתה ואת, על כולכם לחדול בזה הרגע מכל מעשיכם ולשבת לקרוא בו, דרושה מידה לא מבוטלת של שיגעון גדלות.
אני יודעת שיש קשר בין הדברים:בין תחושת הניצחון בלילה ההוא, האופוריה הגדולה של הימים ההם, ובין תחושת הכול-יכולות שנוצקה בי כשהתחלתי לכתוב את "סמטת השקדיות בעומריג'אן". המציאות באותה שנה הוכיחה לי שיש לי כוח בידיים, כוח אמתי להניע דברים ולחולל אותם, לשנות במשהו את העולם. כי כמו שהבטיח ראש הממשלה בנאומיו, מיד אחרי שנבחר ונכנס לתפקידו הוא החל לפעול למען השלום: שיחות עם הפלסטינים נפתחו באוסלו ונחתם מסמך עקרונות.
בוושינגטון נפגש רבין עם מלך ירדן. טקס הסכם השלום בערבה. לחיצות הידיים עם עראפת על מדשאת הבית הלבן. אפילו אל מול סוריה נפתח ערוץ חשאי למשא ומתן. וכל
הזמן הזה, כמו ב"אפקט הפרפר" - כמו שמתארים איך טפיחת כנפי פרפר באפריקה עשויה לגרום לסופת טורנדו מעל האוקיינוס האטלנטי - אישם בכפר סבא, אל מול החדשות בטלוויזיה, תת-המודע שלי העלה סופה של רעיונות.
היום אני יכולה להבין יותר כמה יוצא דופן זה היה. אני פוגשת צעירים וצעירות בראשית שנות העשרים שלהם ומבינה שהייתי בגילם,
חיילת משוחררת בסך הכול, כשכתבתי את "סמטת השקדיות בעומריג'אן".
היום אני יכולה להצטרף לתגובה המשתוממת ולהתפעלות שעוררתי אז. באמת ילדונת הייתי. עשרים שנה חלפו, וכשאני נזכרת באיזו טבעיות השתחלתי לתוך המלאכה הזאת, התמסרתי אליה כול כולי, באיזו יסודיות - גם אני משתוממת. בעיקר מפליאים אותי עוז הרוח, הביטחון העצמי. לא פעם נדמה לי שאותה עלמה אמיצה ושאפתנית שהייתי,היא מישהי אחרת, "אני" שכבר איננה עוד.
הערת אזהרה: השורות הבאות עלולות להכיל פתוס, ותיתכן אף נוסטלגיה. עמכם הסליחה. ה"צייטגייסט", רוח התקופה בישראל בשנים 1993-1994, היתה החתירה של יצחק רבין למען השלום. ואני, ככל שהתקדמתי בכתיבת הספר, חשתי אותה זורמת בכנפַי. את כל מה שקרה אז בארץ הרגשתי כתנופת רוח גבית, מדרבנת.
התמונות ההן בטלוויזיה, הדגלים המתנופפים והבלונים הפורחים לשמים, תמונות המנהיגים לוחצים ידיים ומתחבקים, נאומיהם מלאי התקווה על עתיד טוב יותר לילדי האזור - אלו המראות שליוו אותי בכתיבה מפרק לפרק. ליוו וליבו את האמונה שלי בעצמי, בכוח שלי לחלום חלום ולהגשים אותו.
במאי 1995 ראה הרומן שלי אור בהוצאת עם עובד, והיה בן-לילה להצלחה מפתיעה. מתוך סחרחורת האירועים האישיים אני זוכרת גם את זה: שרשרת הפיגועים הגדולים, עוד ועוד הלוויות, פצועים, הפגנות סוערות, "רבין רוצח", "רבין בוגד". אילולא היה ידוע פרקו האחרון והטרגי של הסיפור, אילולא ידע הקורא שבעוד חצי שנה תתקיים בכיכר בתל אביב הפגנת השלום הגדולה וממשלת ישראל תודיע בתדהמה, עוד אפשר היה לחשוד במחבר הכל-יודע שהוא חוטא בנוסחאתיות הוליוודית מתקתקה: כי הנה התגלית הספרותית הצעירה מוזמנת להשתתף בתוכנית החגיגית של הערוץ הממלכתי לרגל יום העצמאות, והנה, באולפן השידור, בפתח חדר האיפור, מתגלה האורח המרכזי של הערב: ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. היא מבקשת רשות מהמאבטחים להיכנס לרגע. היא אומרת לו נבוכה שהספר הזה, הוא היה השותף הסמוי שלה כשכתבה אותו, מעין סופר צללים, השראה רחוקה. והוא בוודאי מחייך אליה, ואולי מסמיק כדרכו, ולפני שאנשיו מוציאים אותה בנימוס מהחדר, הוא מודה לה על ההקדשה החמה. אולי הם מתחבקים.
רשימה זו לקוחה מתוך האסופה: "שלוש יריות ועשרים שנה - הרהורים על הפסיפס הישראלי". עריכה: אניטה שפירא, נורית כהן לוינובסקי. הוצאת עם-עובד.
לפנייה לכתב/ת 
