להיות בימאי מגמגם

לא רק מגמגם, נסו להיות בימאי הודי, בום, השרוף. הכול התחיל בגלל שרציתי להיות תסריטאי, אלא שאט אט התגלגלתי גם לכס הבימאי וכעת, מסתבר שיש כמה דברים מרתקים ביותר שעשויים להוות את הצירוף המדהים להצלחה כבימאי מגמגם.

האמת, לא רציתי מעולם להיות בימאי. אין דרך אחרת לתאר זאת, מאשר התגלגלתי לשם, נדחפתי לשם כאילו חבר בהלצה החליט לזרוק אותי מהגשר באילת היישר למים. זה לא היה אמור לקרות. אפילו לא דמיינתי לעצמי שאוכל לגמגם מול שחקנים, עצם המחשבה הזו עוררה בי את אימת הגמגום.

הכול החל אי שם בעבודה ב- TNT, לא חברת הבגדים וגם לא עבודה בפצצות, למרות שלא הייתי מתנגד לשדוד כמה רימונים למקרי חירום. הסבל ב- TNT משלוחים, היה אדיר. חשתי עצמי מתבזבז שם, במקביל הייתי כתב ספורט באתרי אינטרנט ונהניתי מעבודתי, אלא שבתוכי תוכי החל מזנק לו מתוך נשמתי הרצון לכתוב תסריט. אהבתי לסרטים גאתה באותם הימים והרגשתי שאני מסוגל לכתוב משהו טוב יותר ממה שאני רואה בקולנוע. וזה די קל במיוחד שאתה רואה את בן אפלק משחק. אז כתבתי תסריט במשך כחצי שנה. מבלי לדעת כלום. תסריט באנגלית וסימנתי לי כמטרה את הוליווד! החלטתי ללכת הכי רחוק שאפשר. עזבתי את העבודה וטסתי הרחק לניו יורק ולוס אנג'לס, ללא פחד, מגמגם בכל פינה ומנסה לאתר אדם אחד מן ההמון שיסכים לקרוא את התסריט שלי. קשה לומר שזה היה קל, לבדי בלוס אנג'לס הרחוקה, מפוחד לדבר, הפכתי את המשפטים שלי למינימליים, לזכותי יאמר, שהמטרה הייתה חזקה יותר מהפחד לגמגם.

כמובן שאף אחד לא רצה אותי. ישראלי, תסריט ראשון, מי אני בכלל, אפילו שלחתי את התסריט לסוכן עם פיצה, אלא שזה לא עזר, כלום. כל פחדי הגמגום התמוגגו במהרה כיוון שבכלל לא הייתה לי הזדמנות לדבר עם מישהו. התחלתי לרפרף באינטרנט. בינתיים אימא שלי אמרה שסבתא שלי התפללה בשבילי שאמצא מפיק או סוכן. בעודי מדפדף בין דפי האינטרנט הרבים מצאתי כמה אנשים נטולי כסף שמוכנים לקרוא. אחרי 3 חודשים אי שם בשממה בלוס אנג'לס, אחרי שכבר החלטתי שאני לא מצליח, זה קרה! ראג' ראהי, בימאי-מפיק מניו ג'רסי התקשר אלי ואהב את התסריט. נפגשנו, דיברנו ולבסוף החלטנו שנעשה את הסרט בקרוב. חזרתי ארצה לארגן עצמי ולחסוך עוד קצת כסף וזה החל. אני התסריטאי והוא הבימאי.

על הסט, הכול נראה טוב ויפה, בחרנו שחקנים וצוות מופלא והסרט נמשך. ניסיתי כל הזמן להתנתק מהגמגום, עשיתי את כל התרגילים שלימדו אותי, התחושות הטובות, האדרנלין עזר לי, הגמגום הפריע ובכל זאת, לא נתתי לו יותר מידי מקום. יומיים לפני תחילת הצילומים, ראג' ביקש שאפגש עם עורף תסריט (לא טעות דפוס...). הבנאדם החל מוחק בצורה שלא הייתה מביישת את היטלר, את חצי מהסצנות שלי. בום ובום, כל הסצנות הטובות שלי נמחקו. על חלקן נלחמתי כל עוד נפשי בי. בפעם הראשונה בחיי, רבתי בצורה מזעזעת עם מישהו, היה לי קשה, הגמגום עצר אותי מעט ובכל זאת, הצלחתי לומר את אשר על ליבי. וזה היה הרגע בו החלטתי, אני חייב לביים! אין ברירה אחרת! אני אגמגם ואעשה זאת. הפיצ'ר האמריקאי צולם, בוים על-ידי ראג' ראהי ונעשה בתקציב דליל, סרט נחמד ויפהפייה, כאשר בינתיים חזרתי ארצה ללמוד בקמרה אובסקורה להיות בימאי.

הקעקע שהותירה בי החוויה כתסריטאי, כאמור, הובילה אותי ללמוד לביים. תחילה חששתי מאוד, עבור מגמגם להכיר אנשים חדשים, זה בערך כמו לרוץ בעירום ברחבי בני-ברק, אתה תמיד תחזור עם צלקות. אלא שהחלטתי שאני חייב זאת לעצמי. היום הראשון היה מוזר, בעיקר כמובן כמובן, סבב השמות. לא ברור מי ומדוע הומצא סבב השמות, הרי ממילא אתה לא זוכר אף שם. כמובן שאני אחרון בסבב הזה, כך שעם כל אדם שעובר, הלב דופק באופן שבהחלט קרוב להתקפת לב. בסופו של דבר, אחרי שהפחדים נמוגו והכרתי את האנשים שבהחלט היו מדהימים ועזרו לי, זו הייתה תקופה מופלאה בה הייתי בשיא הכתיבה שלי וגם הדיבור השתפר בצוותא עם הביטחון.

היום, שנתיים לאחר סיום לימודי, עם מספר סרטים קצרים בעברית שכתבתי וביימתי אחרי (בין היתר הסרט "איך לא לומר אני אוהב אותך" שעוסק בגמגום בזוגיות ומשחקים שם דנה מיינרט ויואב בנאי), אפשר לומר שגם בימאים מגמגמים יכולים להצליח. רק צריך להבין ש... על הסט יש לחץ כל כך היסטרי, ששום דבר לא יכול להכין אותך אליו. כל הניסים והנפלאות מתרחשים בשבוע הצילומים שלך. החל מכך שהאזעקה באוטו מחליטה לדפוק אותך ועד שהפלאפון מחליט להפוך לשהיד ולהתאבד.

בארץ, צריך להודות, הבימאי לרוב הוא גם המפיק, ככה שאת כל הטלפונים, לפחות לפני תחילת הצילומים, אני צריך לבצע. תחשבו שביום רגיל אני עושה 2 טלפונים גג ולחברים קרובים או משפחה. ופתאום באמצע החיים, אני צריך לדבר עם 20 אנשים ביום, אנשים זרים לחלוטין. בהתחלה תמיד זה מעורר בי אימה אדירה לגמגם, אלא שבהמשך הדרך כבר אין לי כוח לחשוב על הגמגום. לרוב יש חברים שעוזרים לי, אבל לבסוף אני כמובן חייב לשוחח עם מי שצריך, אין ברירה אחרת.

ההתמודדויות קשות עם כולם, במיוחד בישראל, שרובנו עובדים על שכר עבדים או ללא שכר, ואני חבר של כולם. ככה שאני צריך גם להבין אותם, ובצדק. פתאום חבר (שהוא במקרה גם הצלם) לא יכול להגיע. תמיד קורים דברים מוזרים על הסט, נדמה שאת חוק מרפי המציאו בדיוק למה שקורה על הסט, מה שיכול לקרות יקרה, ומה שלא יכול לקרות יקרה גם כן. עכשיו בתור אדם שלא מדבר עם זרים כל כך, פתאום אתה צריך לדבר עם זרים באופן רציף בכל הזדמנות אפשרית, בלחץ אטומי ועוד יותר מכך להפגין סוג של ביטחון עצמי בכדי שהאנשים יפתרו את הבעיה. למשל, ביום הראשון של הצילומים שלי, הרכב שלי לא הניע בגלל האזעקה. אז אוקיי, הזמנתי מי שצריך, ביקשתי שיגיע מוקדם ועוד הייתי צריך להילחם איתו על כל שקל בעבור שיתקין לי אחד חדש במקום להסתער אור למחר על מוסכים קרובים. אין ספק שמדובר על התמודדות מעניינת עם הדיבור כשבסוף היום אפילו אין לי זמן להיזכר בכל הרגעים בהם גמגמתי.

בתחילת דרכי, השתדלתי לכתוב לשחקנים כמה שיותר בכדי שישאלו כמה שפחות שאלות ואצטרך לדבר עוד פחות, אלא שמסתבר שזה מעורר דווקא יותר שאלות. כך שנדמה שאומנות הצמצום שממילא צריכה להיות מושרשת אצל כל תסריטאי ובימאי, כבר קיימת אצלי.

הפחד הגדול ביותר שלי על הסט תמיד מתפרץ כאשר צריכים להגיד "אקשן". לפתע פחד עוטה אותי, אני נכנס למקום ששמור לאנשים אבודים לחלוטין. הפחד לגמגם באקשן מול כולם, דווקא עכשיו בשיא. כדי להילחם בתופעה אני בדרך כלל מוסיף, "שתיים, אחת... אקשן" לפעמים זה עוזר. אלא שפעם ביימתי סרט ובכל פעם שאמרתי אקשן אנשים ציחקקו מאחור, מאוחר יותר הבנתי שהאקשן שלי נשמע כמו שאלה... "אקשן?..". לרגע זה נשמע כמו מערכון ששמור לגשש החיוור, אלא שאני נותרתי חיוור, גם אם העליתי חיוך על פניי, בכל זאת, איך אני אמור להפגין נוכחות ומנהיגות מול השחקנים והצוות שאת האקשן אני לא יכול להגיד כמו בנאדם. באחד הסרטים שלי, כבר ביקשי מעוזרת הבימאי שתגיד "אקשן", אולם ייתכן והבקשה הייתה אפילו יותר גרועה, תחושה של חוסר שליטה קלה בנעשה מסביב. ובכל זאת זרמתי. עדיף על פני גמגום חשבתי.

פעמים רבות לאחר הקאט, הבימאים צועקים את השינויים ממקום מושבם, אלא שאני ניגש ספציפית לשחקנים, עד עליהם ומשוחח איתם וניגש לכל מי שצריך במקום לעשות זאת ממקום מושבי, כיסא הבימאי קוראים לזה. יכול להיות שדווקא בנקודה הזו, הגימגום דווקא עוזר לי, כי הכול נעשה באופן אישי, אולם מבחינת זמן, שוב זה גוזל זמן ואנרגיות ממני. ולפעמים מעצבן... בעיקר את הצלמים שמוכנים עם השוט.

גם אחרי שכבר הסרט מוכן התפקיד לא נגמר. צריך לשלוח את הסרט לפסטיבלים ולדבר עם המון אנשים בכדי שהסרט יוצג בכל מיני מקומות. אחת החוויות הגדולות שלי הייתה לדבר מול קהל. הסרט שלי הוצג במסגרת אירוע של אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל, ובסיומו הייתי צריך להגיד מספר מילים ולענות על שאלות. בהחלט מדובר על אתגר ששמור לסרטי אימה. בסופו של דבר, ניתן לומר שלדבר מול קהל תמיד יהיה מהנה. אין ספק שהגמגום מפריע, אך לעיתים קרובות, הסיפוק האדיר בכך שעשיתי משהו שמוחץ את הפחד, עצום הרבה יותר.

לסיכום

ישנם עוד דברים רבים שייחודים רק לבימאים מגמגמים. ולמרות שנראה שאני ממש סובל, כן, אני סובל בהחלט בימי הצילומים, אלא שבסופו של דבר, אין רגע אדיר יותר מלקבל מחיאות כפיים כאשר הסרט שלי מוקרן בפני אנשים ועוד יותר מכך להודות לכל האנשים שעמלו קשה בכדי שהסרט יצא לפועל.

את כל זה אני מספר לכם, כדי שתבינו שגמגום הוא לא מגבלה אם אתם לא רוצים שהוא יהיה. אנשים מפורסמים רבים הצליחו מאוד בחייהם, כשלצידם חי גמגום.

ב- 1-6 בנובמבר, אמב"י – ארגון מגמגמים בישראל, מקיימים שבוע מודעות ובמסגרתו מספר אירועים ברחבי הארץ – חיפה, ת"א וירושלים. פרטים נוספים על האירועים אפשר לקבל בעמוד הפייסבוק של אמב"י או באתר האינטרנט.