דגל לבן
האם השתתפות הג'ודאים בתחרות החשובה באבו־דאבי, תוך הסתרה מקוממת של דגל ישראל, הייתה כניעה או הישג? ריבלין קובע כי זהו עלבון לנציגינו. רזבוזוב מפנה אצבע מאשימה לעבר הממשלה וג'רבי טוענת שעצם ההשתתפות היא הניצחון, אבל על דבר אחד אין ויכוח: מדינות המפרץ חוגגות, הספורטאים שלנו משלמים את המחיר – והעולם שותק
קרבות על הנפקת ויזות הכרוכים בניסיונות שכנוע אינטנסיביים של שייח'ים וסולטנים למיניהם, איפול תקשורתי לקראת היציאה, הגעה חשאית ממש בסמוך למועד תחילת התחרות, תדרוכים להורדת פרופיל מוחלטת כולל אי-שימוש ברשתות החברתיות בתקופת השהות, סגר בחדרים ואיסור מוחלט ליציאה משטח המלון ללא מאבטחים צמודים - ועכשיו הגזרה החדשה: תחרות תחת דגל האיגוד הבינלאומי הרלוונטי בלבד, תוך כדי השמטת דגל ישראל או כל סממן לאומי אחר מהאתרים הרשמיים וממדי הספורטאים.
שלא עלה לקרב מול אודי וקס באולימפיאדת אתונה, וקיבל מענק כספי וכבוד בטהרן שבה התקבל כגיבור גדול. מצד שני, ספורטאים אלה שילמו בהדחה מהתחרויות עצמן ובאובדן תארים. היום הגלגל התהפך, ודווקא הספורטאים הישראלים הם שנדרשים ליישר קו, אחרת יודחו מבלי להתחרות.
הופעתה המוסווית של נבחרת הג'ודו באבו-דאבי, שהגיעה רק אתמול לשולחן הממשלה, היא ללא ספק היסטורית, אך לאו דווקא במובן החיובי. ספורטאי ישראל מוקצים, לא משותפים לעיתים בטקסי הפתיחה, וכמובן אינם זכאים להנפת הדגל ולהשמעת התקווה במקרה של זכייה במדליית זהב. זו המציאות המדאיגה דווקא בשנה האולימפית לקראת ריו.
יש חיוכים, אבל מה עם הדגל? ג'רבי ומוקי עם המדליות(צילום: איגוד הג'ודו)
בעבר דווקא הורגלנו להענשת המחרימים. ספורטאים ממדינות ערב, בעיקר ממדינות אויב כמו איראן, לא עלו להתחרות מול ישראלים בהתאם להנחיה ממשלתית שקיבלו. חלקם הפכו בשל כך לגיבורים לאומיים. כמו למשל אלוף העולם בג'ודו לשעבר, ארש מיראסמלי האיראני,
KICK - אתם הפרשנים
מייצגים את עצמם
ירדן ג'רבי, שגיא מוקי וחבריהם בחרו להתחרות ללא שום סממן של המדינה שהם מייצגים ומממנת אותם. יכול להיות שזו החלטה מוצדקת, אבל שלא ינסו למכור לנו אחר כך שההישג שלהם הוא הישג לאומי ולא אישי, כי פה מדובר כבר בעזות מצח וצביעות
לאחרונה חוו זאת על בשרם ספורטאים אולימפיים בכירים כמו הגולשת מעיין דוידוביץ', שהתחרתה באליפות העולם בעומאן ללא זהות ישראלית כלשהי, בעוד שחבריה שחר צוברי ונמרוד משיח כלל לא התחרו. שחקן הבדמינטון מישה זילברמן השתתף באליפות העולם באינדונזיה תחת אותם תנאים מגבילים. באליפות העולם בשחייה בבריכות קצרות, בשנה שעברה בקטאר, הושמט מדגל ישראל מגן הדוד. המצב הביטחוני בארץ מוביל מן הסתם לגלי שנאה ומחאה נגד ישראל בחו"ל. הדבר בא לביטוי בחרמות גם בתחומי האקדמיה, התיאטרון, המסחר ועוד. הספורט הוא רק חלק מאותו טרנד, והחשש הוא שמקרים מהסוג הזה יזלגו גם מעבר למדינות ערביות.
אז אתמול נזכרו להעלות את הנושא בישיבת הממשלה, ובנימין נתניהו הנחה את מזכיר הממשלה ואת ראש המטה לביטחון לאומי לבחון דרכי פעולה. יו"ר שדולת הספורט בכנסת, ח"כ יואל רזבוזוב מ"יש עתיד", תקף את מדיניות החוץ בממשלה: "העולם הערבי רצה למחוק את ישראל והוא עשה את זה דרך הספורט. האשמים העיקריים בהדרה ובמחיקת סמלי מדינת ישראל מהספורט העולמי הם ראש ממשלת ישראל ומדיניות החוץ הכושלת שלו, וראשי הספורט הישראלים. אין לי דבר וחצי דבר נגד הספורטאים שעושים כל מה שהם יכולים כדי להגשים את חלומם – השתתפות באולימפיאדה".
תקף את מדיניות החוץ בממשלה. רזבוזוב(צילום: אורן אהרוני)
הג'ודוקא, שייצג בעבר את ישראל באולימפיאדה, הוסיף: "מדינת ישראל אישרה בפועל את מחיקתה מהתחרויות ואת ריבונותה של מדינה חדשה שלא קיימת - 'מדינת האיגוד הבינלאומי'. החוק הראשון בתקנון האולימפי הבינלאומי אומר שיש להפריד בין ספורט לפוליטיקה, וכל בית דין לספורט שהיו פונים אליו היה מתנה את קיום התחרות בהצגתם של הסמלים הישראלים. אבל כששר החוץ שלנו, שלהזכירכם הוא גם ראש הממשלה, לא פועל כדי למנוע את החרם על ישראל – אלו התוצאות".
רזבוזוב לא היה כמובן המבקר היחיד. ישראלים רבים חשו בסוף השבוע כי השתתפות הספורטאים ללא זהות ישראלית לא הייתה "הישג", כפי שמנסים לטעון באיגוד הג'ודו ובוועד האולימפי, אלא דווקא כניעה מבישה.
מדינות המפרץ משתלטות על הספורט
בכל מקרה, צריך להביא בחשבון את הדומיננטיות ההולכת וגוברת של מדינות המפרץ העשירות באירוח התחרויות החשובות בעולם. אחרי אליפות העולם בכדוריד וכמה תחרויות טניס יוקרתיות, בעוד שלוש שנים הן יארחו גם את אליפות העולם באתלטיקה, כשאירוע השיא יהיה כמובן מונדיאל 2022 בקטאר. "האמיר של דובאי שוחח עימי ואמר שמדינות המפרץ הולכות על ספורט. הוא הסביר שיש להם כסף ושדרכו הם יקנו את שמם בעולם", מספר הישראלי שמכהן כחבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי. "הם הבינו שאם יביאו כנס של רופאים, אף אחד לא יידע מזה. תחרות ספורט גדולה זו תהודה עולמית".
(צילום: איגוד הג'ודו)
חודשים ספורים לפני המשחקים האולימפיים, יתקיימו במדינות המפרץ לא פחות מ-17 תחרויות שונות. בעוד כשבועיים אמורה להתחרות באליפות העולם בעומאן גולשת הלייזר אורן יעקב. באחד הכנסים שערך הוועד האולימפי הבינלאומי בטוקיו, שוחח גלעדי בנושא עם בכירים דוגמת מנכ"ל המשחקים האולימפיים כריסטוף דובי, והציע להטיל סנקציות על מדינות שימנעו מספורטאים להיכנס להתחרות בתחומן. עם זאת, הוועד לא התערב בהחלטה שתחייב את המארחת לאפשר לכל ספורטאי לשאת בגאון את שם ודגל המדינה שאותה הוא מייצג.
בצד החיובי המיידי ניתן לציין את ההחלטה שלפיה אליפות אסיה בקליעה שתיערך בכווית, לא תיחשב כמפעל שמחלק ניקוד לאולימפיאדה (קווטות), לאחר שנשללה ויזה ממנכ"ל איגוד הקליעה הישראלי יאיר דוידוביץ', שמונה למנהל התחרות. "העניין בכווית זו תחילת מימוש של המהפכה", טוען גלעדי בשיחה מלונדון. "אני חושב שמקרי אבו-דאבי כבר לא יקרו יותר מדי פעמים. באולימפיאדת מוסקבה 1980, למרות הבקשה של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, החליטו הוועדים האולימפיים של בריטניה, איטליה ואוסטרליה להסתכל למדינות שלהם בעיניים ולהתחרות תחת הדגל האולימפי. אם סבסטיאן קו זכה במדליה וחגג לצלילי ההמנון האולימפי, גם ירדן ג'רבי יכולה לעשות זאת באבו-דאבי. בריו זה לא יקרה, ישראל תיוצג עם הדגל שלה. הספורטאים הישראליים שמתחרים תחת הדגל של האיגודים השונים בשלב הזה הם פטריוטים גדולים, ומי שמיילל הוא הפטריוט בגרוש. הם הרוויחו את הדגל הישראלי בריו".
באתר הוועד האולימפי הישראלי נכתב אתמול: "הוועד עושה ויעשה הכל על מנת להמשיך ולאפשר לנבחרות ולספורטאי ישראל להתחרות תחרות הוגנת ושווה בזירה הבינלאומית, עם דגל ישראל וההמנון. עם זאת, בתוך התהליך על הספורטאים להיות נוכחים בכל אירוע בינלאומי, להגיע, להתחרות ולנצח. זוהי התערבות בוטה של הפוליטיקה העולמית בספורט ולא נשקוט עד אשר הנושא ייפתר".
לא מוכן לוותר על הייצוג הישראלי. ריבלין(צילום: גיל יוחנן)
נשיא המדינה רובי ריבלין התייחס אתמול לנושא, ודיבר גם על לוחמת הקיק-בוקס נילי בלאק, ששופט פלסטיני סירב להניף את ידה כמקובל לאחר שניצחה בקרב על התואר העולמי בבלגרד.
"נילי, ירדן ושגיא, ספורטאינו האהובים, עמלו שנים ארוכות עד שהגיעו להישגיהם המופלאים – הישגים אישיים ולאומיים. אבל נילי, ירדן ושגיא לא מייצגים רק את עצמם או את קבוצתם. הם מייצגים את מדינת ישראל ואת הישראלים כולם. המציאות שבה ישראלים אינם יכולים להתחרות כשדגלם מתנוסס בגאון, כשהזהות הישראלית נאלצת להסתתר תחת סמל כזה או אחר, כששופט אינו מוכן להכריז על ניצחונה של ספורטאית ישראלית, היא מציאות בלתי נסבלת. זהו עלבון לנציגינו בתחרויות הבינלאומיות, לאזרחי המדינה ולחובבי ספורט בכל רחבי העולם. אנחנו לא נוותר. מדינת ישראל תמשיך ותיאבק על כך שדגל ישראל יונף בגאווה מעל כל במה בינלאומית".
איפה הסולידריות?
לפני שש שנים נשללה מהטניסאית שחר פאר ויזה לתחרות בדובאי, החלטה שעוררה הד עולמי. אנדי רודיק האמריקאי, מבכירי הטניסאים בעולם, גילה סולידריות מרשימה והחרים את הטורניר. גם טניסאיות מהטופ העולמי מתחו ביקורת גלויה על נידוי הישראלית. בנוסף, העיתון "וול סטריט ג'ורנל" שבבעלות רופרט מרדוק ביטל את החסות שהעניק לטורניר, וערוץ הטניס שפועל בקליפורניה החליט שלא לשדר את המשחקים. מארגני הטורניר בדובאי נקנסו ב-300 אלף דולר.
איפה הסולידריות היום? שחר פאר(צילום: ניר קידר, איגוד הטניס בישראל)
אלא שהיום, אין סולידריות גדולה מצד הספורטאים או ראשי המשלחות מחו"ל לקולגות מישראל. "זה מראה על המעמד החלש שלנו בעולם כיום, של המדינה כולה", אומר אריק זאבי. "זה כמו שניגנו את בטהובן במקום את התקווה כשזכיתי בטורניר במינסק. יש סיכוי שלא היו מרימים דגל גיאורגיה ברוסיה? הבעיה שבכל העסק הזה של החרמת ישראל, גם בספורט, הפך למובן מאליו וזו הבעיה הכי גדולה. אפילו דגל פלסטין, שהיא בכלל לא מדינה, מונף בכל מקום".
ויש עוד נקודה בעייתית מאוד שקשורה לחרם, ובאה לביטוי בענפים הלא-מדידים - השיפוט. "עזוב הכל, אתה מגיע ולא מסוגל להיות מרוכז כי השופטים לא איתנו", טוענים ספורטאים ישראלים. הללו גם דוחים בתוקף את הביקורת על כך שהתחרו תחת הדגל הבינלאומי. "לכל אלה שאומרים שזו בושה - תתביישו אתם", אמרה אתמול ירדן ג'רבי. "אני מייצגת את המדינה שלי תמיד, בין אם יסתירו את הדגל שלי ובין אם לא. ההחלטה התקבלה רק לאחר שהגענו לאבו-דאבי, ולא מידיעה קודמת".
הג'ודוקא שעמדה על הפודיום באבו-דאבי כמדליסטית ארד, ובלי שדגל ישראל יונף, הוסיפה: "במשך שש שנים ניסינו להתחרות פה, ומסיבות כאלה ואחרות זה לא קרה. הפעם הייתי כל-כך שמחה שזה קורה, אבל כשהגענו התברר לנו שנוכל להתחרות רק תחת דגל איגוד הג׳ודו העולמי מסיבות ביטחוניות. יו"ר האיגוד שלנו, משה פונטי, היה בדילמה והחליט להתחרות בכל זאת, החלטה שנעשתה בגבורה".
"אני מייצגת את המדינה שלי תמיד". ג'רבי זועמת(צילום: אורן אהרוני)
על כך שפרצה בבכי לאחר שהבטיחה את הזכייה בארד, אמרה ג'רבי: "ברגע שידעתי שלא אתחרה תחת דגל ישראל, ההרגשה הייתה כואבת וקשה, אבל זה כל כך חשוב להתחרות. לזכות על האדמה הזו הרבה יותר חשוב מלא להתחרות כלל. היום, יותר מתמיד, היה חשוב להתחרות, לנצח ולהוכיח לכולם שעצם ההשתתפות פה היא הניצחון הגדול ביותר".
על הדחף הגדול של הספורטאים להתחרות, למרות הסנקציות, סיפר גם זילברמן שהשתתף באליפות העולם במדינה המוסלמית הגדולה בתבל ולא קצר הצלחה יוצאת דופן. לפני הכניסה לאינדונזיה נאלץ שחקן הבדמינטון להמתין לוויזה בסינגפור ועד לפתיחת התחרות ממש לא ידע אם יוכל להשתתף בה. "היו הרבה איומים", סיפר." כתבו בפייסבוק ובטוויטר דברים כמו 'אם תקבל ויזה נהרוג אותך' או 'לא כדאי לך להגיע לפה'. השלטונות האינדונזים ניסו לשבור אותי ולהשפיל אותי. אני מקווה שיש מישהו למעלה שראה שלא נתנו לי צ'אנס".
הגולשת מעיין דוידוביץ', שנכנסה לאליפות העולם בעומאן בזכות דרכונה האוסטרי, גילתה במקביל שלא תוכל להשתתף בטורניר המאסטרס המפגיש את 20 הגולשים הטובים בעולם, שנפתח אתמול באבו-דאבי. "חייבים למנוע תחרויות שבהן המארחת לא יכולה להגן על כל המתחרים", אומרת דוידוביץ'. "אני הייתי לבד, ונכנסתי למדינה רק בלילה שלפני התחרות. מצד אחד צריך להתחרות עם דגל, ומצד שני אם הייתי שמה דגל הייתי פוחדת. זה גם גורם לספורטאים אחרים להתייחס אלינו אחרת. בפברואר יש לנו את אליפות העולם באילת והגולש המצרי אמר לי שלא בטוח שיגיע, כי יקראו לו מרגל במדינה שלו. שתבין לאן הגענו, הפכנו להיות מגוחכים".
פחדה לעלות עם הדגל. דוידוביץ' בעומאן(צילום: זיו לבנון, Ocean-Nation)
נשיא התאחדות הג'ודו העולמית, מריוס ויזר, הוציא אמש הודעה לתקשורת, בשיתוף עם היו"ר הישראלי משה פונטי: "הוועדה המארגנת היא זאת שהציעה לישראלים להתחרות ללא דגל הלאום, כדי להבטיח את ביטחונם – דבר שהתקבל בצד הישראלי". ויזר הוסיף: "אנחנו רואים במה שהיה באבו-דאבי דבר חיובי. הספורטאים הישראלים עשו היסטוריה, ופתחו דלת לעתיד. הג'ודוקא הישראלים הם גיבורים, כמו גם כל מי שהיה אחראי להשתתפותם בגראנד-סלאם הזה. האירוח היה יוצא מהכלל ובסופו של דבר הספורט ניצח". פונטי: "לא רצינו לסכן את ביטחון הספורטאים, ולא היה קל לקבל את ההחלטה. כשהגענו לאבו-דאבי לא ידענו למה לצפות, אבל באולם התחרות כולם ידעו שאנחנו מישראל והקהל גם עודד אותנו".
לפנייה לכתב/ת 
ירדן ג'רבי
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
