"המאניה דיפרסיה היא חלק ממני". ההתמודדות של גולן

אחרי ניסיון התאבדות, אשפוז בבית חולים לחולי נפש ואינספור טיפולים, גולן פרגמין משלים עם מחלת הנפש שלו. לאחרונה סיים פרגמין, נשוי טרי בן 26, קורס מדריכי ספורט למתמודדים עם מגבלה נפשית מטעם עמותת אנוש, והוא פותח דף חדש בחייו. 

קראו עוד בריאות הנפש:

רפורמת בריאות הנפש ביולי: מה בדיוק עומד להשתנות?

החיים עם דודה מאניה ודוד דיכאון. טור אישי

צופית גרנט: "התביישתי שאחי חולה נפש. לא עוד"

ילד דחוי במושב

כשגולן פרגמין מספר על התמודדותו על מחלת הנפש, הוא מתחיל בילדותו במושב קטן בשפלה. פרגמין, בן זקונים מבין שלושה ילדים, מגדיר את הילדות שלו "לא מזהירה".

"מבחינה חברתית לא הלך לי. היו תקופות ביסודי שהייתי מנודה, למרות שהייתי תלמיד טוב וחניך בצופים", הוא מתאר, "גם בבית הייתה אוירה לא טובה, היו הרבה צעקות ומדי פעם גם אלימות פיזית. בעקבות זה, גם בבית הספר כשהיו מקניטים אותי, הייתי מגיב אוטומטית באלימות".   

כשהגיעה העת לעבור לתיכון, פרגמין בחר שלא ללכת עם כל בני שכבתו לתיכון האזורי, ולפתוח דף חדש בתיכון המקצועי תל נוף. תקופת התיכון הייתה התקופה היפה בחייו, בה הרגיש סופסוף שייכות חברתית ותחושת ערך עצמי. הוא היה מיועד להמשיך במסלול לכיתות י"ג ו-י"ד, אבל פרש באמצע השנה ובחר להתגייס. "הרגשתי שאני לא מסוגל להצליח", הוא מסביר.

גולן פרגמין. מצטער שהשתחרר מהצבא על פרופיל נפשי

סיבת השחרור: סעיף נפשי

טרם גיוסו כבר היה משובץ פרגמין לתפקיד בתל נוף, אך במהלך הטירונות התמוטט כתוצאה ממכת חום קשה והגיע לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם. הוא היה מאושפז קרוב לשלושה שבועות, וכשחזר גילה כי בעקבות מצבו הרפואי, הוחלט להוריד לו פרופיל והוא הועבר לתפקיד פקידותי.

אחרי כמה חודשי סבל בתפקידו הצבאי, בחר פרגמין להשתחרר על סעיף נפשי. "לא מצאתי את עצמי", הוא אומר היום, "חששתי מהמשמעות של שחרור על סעיף נפשי, אבל העדפתי לצאת לחיים האזרחיים מאשר לסבול עוד שנתיים בצבא. היום אני מצר על כך".

עם השחרור מצה"ל, החל פרגמין, כמו צעירים רבים, במסלול של חיפוש עצמי. הוא טס לזמן ארוך לארצות הברית, לאחר מכן שב ארצה ועבר לאילת, הוא עבד בכל מיני עבודות ועשה קורסים מקצועיים, עד שנחת לבסוף בתל אביב עם תעודת סיום קורס שופטי כדורסל. בד בבד סיים קורס חובשים והחל להתנדב במד"א.

הרגע שבו בלע כדורים

השלב הזה, שבו אט אט מתחילים למצוא מסלול ולהתמיד בו, היה השלב בו פרגמין החליט שהוא הולך ומאבד את עצמו. "מצאתי את עצמי טובע בעיר הגדולה", הוא מספר, "הרגשתי בודד, וגם כלכלית ופיננסית התפזרתי. הרגשתי שנכנסתי לתוך מעבולת והייתי אבוד. שום דבר לא מצליח לי ואני לא יודע איך אני ממשיך את החיים שלי. זו הרגשה שסחבתי הרבה זמן".

ערב אחד, לאחר שפוטר מעבודה חדשה, החליט להתאבד. "במסגרת ההתנדבות שלי במד"א יצא לי לטפל פעמיים באנשים אחרי ניסיון אובדני. באותו שלב הייתי במצב דכאוני קשה ולא מצאתי משהו טוב להיאחז בו, אז בלעתי כדורים".

פרגמין החל להרגיש את השפעת הכדורים, בשלב זה, למרות השעה המאוחרת, החליט להתקשר לפסיכולוגית שטיפלה בו באותה תקופה. לאחר שסיפר לה מה עשה, היא שכנעה אותו לפנות בדחיפות למיון. הוא עשה כדבריה, וכבר בבוקר מצא את עצמו מאושפז בבית החולים לחולי נפש אברבנאל.

"חטפתי סטירה", הוא אומר בלי חיוך, "הבנתי שאני לא שייך למקום הזה. בהתחלה לא שיתפתי פעולה עם אף אחד. אחרי זה הבנתי שאני צריך להתמודד עם מה שיש ולא לוותר, לאט לאט התחלתי לשתף פעולה עם הצוות".

איך הגיבו בני המשפחה שלך לניסיון ההתאבדות ולאישפוז?

"המשפחה לקחה את זה קשה. היה להם לא קל אבל הם מיד הגיעו ורצו לחבק אותיף למרות שלא רציתי שהם יבואו. אחר כך שיתפתי גם איתם פעולה. התנאי לשחרור שלי היה שאחזור לגור אצל הוריי, ושאתחיל טיפול דרך קופת החולים. כך התחלתי תהליך שיקום שנמשך כבר קרוב לארבע שנים".

שלב ההפנמה וההכרה במחלה

הפסיכיאטר שטיפל בו, נתן שם למחלה של פרגמין - מאניה דיפרסיה. לדברי פרגמין, בהתחלה היה לו קשה לקבל את ההגדרה ולהפנים שהוא חולה במחלה. "אבל כשהפסיכיאטר תיאר לי את המחלה ואת התסמינים שלה, הבנתי שזה משהו שאני ממילא חי איתו. המאניה דיפרסיה היא חלק ממני".

הפסיכיאטר גם הפנה את פרגמין לביטוח לאומי לקבל את אחוזי הנכות הנפשית להם הוא זכאי. "בהתחלה התביישתי במצב הזה", הוא מודה, "לקח לי זמן להפנים שזה מגיע לי למרות הכל". יחד עם ההכרה הרשמית במחלתו, החל פרגמין לקבל סיוע נוסף וטיפולים. בית חם במיוחד הוא מצא בעמותת אנוש, העמותה הישראלית לנפגעי נפש.

אנוש מספקת מועדונים חברתיים לנפגעי נפש, בהם פרגמין מרגיש שייך. לאחרונה הוא גם סיים קורס ראשון מסוגו של מועדון "מיינד אנד פיטנס". בתום הקורס, קיבל תעודת מדריך ספורט למתמודדים עם מגבלה נפשית. "כמו שאני מקבל שירות כנפגע נפש, אני גם נותן שירות", הוא אומר בגאווה, "הקורס גרם לי להבין שאני חלק מזה, ואני רוצה להיות מעורב עם אנשים כמוני".

גולן פרגמין מקבל תעודה סיום קורס מטעם עמותת אנוש

המאניה דיפרסיה בשליטה

לצד ההתמודדויות המורכבות של השנים האחרונות, יש לפרגמין גם נקודות אור המחזקות אותו ותומכות בו. אחת מהן היא אשתו עדי. "הכרנו לפני ארבע במועדון ביומולדת של חבר", הוא מחייך לראשונה, "בדרך כלל אני לא הולך למועדונים, אבל באותו יום הלכתי והכרנו. זה היה לפני הניסיון האובדני. הייתי אז נורא עצוב ונפרדנו. חזרנו להיות יחד כמה חודשים אחרי האשפוז".

איך היא מקבלת את החיים לצד חולה במאניה דיפרסיה?

"היא קיבלה את זה בצורה בוגרת. גם היא מתמודדת עם מחלה, לא נפשית אלא בריאותית. יש לה טרשת נפוצה ואנחנו מתמודדים אחד עם השני ביחד. עדי משתדלת לשים לב מתי אני בהיי ומתי אני בדאון, ולהיות שם בשבילי".

בני הזוג יעברו בקרוב להתגורר ברחובות. לצד עיסוקו כמדריך שחייה לפגועי נפש, פרגמין ממשיך לעבוד כשופט כדורסל וגם להתנדב במד"א ובבית החולים איכילוב. בהמשך, הוא חולם ללמוד חינוך גופני בווינגייט וכמובן - להרחיב את התא המשפחתי.

"היום המאניה שלי בשליטה", הוא מבהיר, "אני מרגיש שיש לי אוזן קשבת, גם מעדי וגם מאנשי המקצוע שמלווים אותי. השיקום עוזר ומעניק לי שקט נפשי. אני פחות טרוד במחלה, ויותר במה שמשפיע על המשך החיים שלי".

ערב התרמה לעמותת אנוש יתקיים ביום שלישי, 10 בנובמבר בהשתתפות יהודה פוליקר ובהנחייה צופית גרנט. לרכישת כרטיסים באתר או בטלפון 054-9299606

הזמר אדם מספר על החיים בצל אמא חולה במאניה דיפרסיה. צפו: