אל תפחדו לעשות שינוי
20 השנים שחלפו מאז רצח יצחק רבין ז"ל הם השנים שעיצבו את חייהם של אלו שהיו נערים ונערות צעירים באותו יום ששינה את חיינו. היום הם יודעים שצריך לעשות שינוי ולא לפחד ממנו, ליצור שיתוף עולה שיניע אותנו קדימה למקום טוב יותר. ברק סלע נזכר ביום ההוא ששינה הכל
"מוטי היום בתורנות, ואני צריכה להישאר עם הילדים", אמרה שרי, חבתה של אמי בתשובה לשאלה אם הם מתכוונים להגיע לעצרת באותו ערב. זה היה בבוקר ה-4 בנובמבר, 1995.
כולנו נשארנו בבית באותו הערב, גם שרי. בעלה מוטי, המוכר גם בשם פרופ' גוטמן, היה בתורנות באיכילוב. באותו הערב הוא קיבל לחדר הניתוח את יצחק רבין ז"ל.
בבית, ההורים סיפרו לי שרבין נרצח. אני לא זוכר יותר מדי פרטים, מה שכן, זו היתה הפעם הראשונה בה הרגשתי מה היא חרדה אמיתית. הלכתי לישון אבל לא נרדמתי. רק חשבתי "אני לא מאמין, שבגלל בן אדם אחד, הלכה מדינה שלמה."
למחרת בבוקר שררה אווירת דיכאון בכיתה ה'1 - זו הייתה השנה הראשונה שלי בתנועת הנוער העובד והלומד וטקס זיכרון ליצחק רבין היה אחד הדברים הראשונים שעברתי בקן.
20 שנים חלפו מאז הרצח שצבע את 20 שנות ההתבגרות שלי. כל שנה היינו מקימים ביחד טקס, מעבירים פעולות על ההסתה והדמוקרטיה והולכים לכיכר, שרים שיר לשלום ובסוף, כמובן, "יהיה טוב" של ברוזה בדרך לאוטובוסים.
עם השנים זה הפך לריטואל של שחזור העצרת מליל הרצח. אני וחברי לתנועה המשכנו לבוא, אבל כתנועה שהקדישה עצמה לזיכרון הרצח, הרגשנו את הניתוק. מחנה השמאל, המחנה "שלי", התכנס כל שנה לדבר על שלום, אבל סירב לדבר על המשמעות החברתית העמוקה של רצח ראש ממשלה.
לפני חמש שנים, כשדרשנו שידברו על ספר התועבה וההסתה "תורת המלך" מארגני העצרת סירבו. במקביל, "מחנה הימין" סירב להופיע בכיכר ועסק בהתנערות מההאשמות שהופנו כלפיו.
זיכרון הרצח והמשמעות החיונית שלו עבור החברה הישראלית, עמד בפני סכנת שכחה אמיתית.
לכן, החלטנו להקים את קואליציית "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה." מתוך חרדה אמיתית לעתידה של החברה הישראלית קראנו לתנועות וארגונים מכל רחבי הקשת הפוליטית וביקשנו לצאת לדרך חדשה -נוספת ולא מנוגדת לנוכחית. הצלחנו להסכים שראוי שיום הזיכרון לרצח רבין יהיה שייך לכלל החברה הישראלית.
ביחד נזכור את הרצח ואת ההסתה שהובילה אליו ונהפוך את הרצח לתמרור אזהרה זועק לכלל החברה. הסכמנו שלא משנה מה תהיה המחלוקת, רק הדמוקרטיה תכריע.
אנחנו עדיין מפחדים
עמלנו רבות על עצרת ה-20. הרגשנו את כובד האחריות על הכתפיים והחלטנו לעשות עצרת שבמרכזה המאבק המשותף על הדמוקרטיה. במוצאי שבת הגיעו ההמונים ואיתם גם חניכי בני עקיבא. וסוף סוף, לא רק דיברו על שלום עם מדינות ערב אלא גם הגיעו אלפי בני נוער ערביים. ואיתם עוד 100,000 אנשים.
אבל מסתבר שיש לא מעט אנשים שמפחדים מהשינוי הזה. משמאל תקפו אותנו ששכחנו מי היה רבין, כאילו סתם נדקר בוויכוח בכביש. אמרו שבגדנו בדרכו המדינית ושכחנו את הסיבה שבגללה נרצח. קראו לנו "פושטי יד" שנותנים להסתה לנצח.
מימין אמרו שאנחנו לא באמת מנסים לפנות לכולם. שאנחנו עדיין מאשימים את כלל הימין ברצח ומנסים להכניס להם את הסכם אוסלו בדלת האחורית. אמרו שכיכר רבין היא כיכר השמאל ואין אחרת. אני אומר - אם תוקפים אותך משני הצדדים, כנראה שאתה עושה משהו נכון.
אני אומר - הם מפחדים. מה שמשותף לכל התוקפים היא האחיזה שלהם במחנאות בחברה הישראלית. על פי תפיסתם, הזהות של המחנה חשובה יותר מעמידה באתגרים המשותפים של החברה הישראלית. בחזונם הם רואים את החברה הישראלית נקרעת לשניים, רק שלא חלילה תאותגר זהותם כמחנה השלום או מחנה השטחים. הם רוצים שהכל יישאר כמו שהיה, גם אם בסופו של דבר זיכרון הרצח ישלם את המחיר.
אנחנו החלטנו אחרת. אנחנו החלטנו להקים מחנה חדש - המחנה הדמוקרטי. מחנה שהחברה הישראלית זקוקה לו כמו אוויר לנשימה. מחנה חדש, שמייצג למעשה את הרוב, רק שהרוב אינו מודע לכך.
מחנה שיתגייס לצה"ל ויגן על הגבולות, אבל באותה נשימה ייאבק בגזענות ברשתות החברתיות. מחנה שיעשה שנת שירות, ידאג לחופש הביטוי והדעה, מחנה שיתמודד עם הטרור אבל לא יתדרדר לאווירת הלינץ'.
מחנה שילחם ביחד בהסתה ויהיה מחויב לכך שהעם היהודי יהיה הריבון בארצו, אך ורק במדינה יהודית-דמוקרטית, בלי פשרות. מחנה שימנע חזרה למצב של סף מלחמת אזרחים.
כי רק מחנה חדש, אזרחי ודמוקרטי, ייתן לנו את הבסיס להתמודד עם האתגרים והמחלוקות. ובמחנה הזה אנחנו נתווכח ויכוחים אמתיים, לשם שמיים, ולא נעסוק רק בביצור המחנות המסורתיים שלנו.
רבין נרצח כי המחנה הדמוקרטי לא הצליח להציב גבולות אדומים. עכשיו, עלינו מוטלת האחריות לזכור את הרצח ולהיאבק ביחד על עתיד חדש. מחנה חדש.
ברק סלע, דובר תנועת הנוער העובד והלומד , וממארגני העצרת הזיכרון לרצח רבין, "זוכרים את הרצח. נאבקים על הדמוקרטיה ."
לפנייה לכתב/ת 
