"אני לא גווייה, אני חי". בחזרה לקללת צור

הכותרת הראשית בידיעות אחרונות לאחר האסון

זה היה אחד האסונות הכבדים בתולדות צה"ל ומדינת ישראל. בניין הממשל הצבאי בעיר צור בלבנון קרס. 76 חיילים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו באסון יחד עם 15 עצירים לבנונים. על-פי ועדת החקירה בשל פיצוץ גז. עם זאת, למרות קביעת הוועדה יש הטוענים שמדובר בפיגוע שלו אחראים מחבל מתאבד במכונית תופת. בנוסף הועלתה הסברה כי הבניין התמוטט בשל בנייה לקויה.

השבוע לפני - כל הכתבות

ב-11 בנובמבר 1982 בשעה 7:15 בבוקר החריד פיצוץ את צור והבניין בן שבע הקומות קרס. מדובר בבניין שעליו השתלט צה"ל מיד אחרי כיבוש צור במלחמת לבנון הראשונה ושם הוא קבע את המפקדה האזורית שלו. במרוצת החודשים התמקמו בבניין יחידות משמר הגבול, שקיבלו את האחריות על ביטחון הפנים בצור, יחידת משטרה צבאית ומפקדה של כוחות צה"ל שהיו באזור. בקומת הקרקע של הבניין היה ממוקם בית כנסת ובקומה הראשונה מטבח וחדר אוכל.

"הבניין כולו הזדעזע נורא", תיאר אז יהודה שטרן, קצין ממשל בצור. "מעוצמת הפיצוץ הועפתי למעלה ונפלתי על הרצפה. ראיתי את התקרה צונחת ומתקרבת אליי. למזלי היא נעצרה כמה סנטימטרים מעליי. שכבתי בתוך המרווח הצר שנותר בין הרצפה לתקרה וידעתי שאני חייב לשחרר את ידי הלכודה. כאשר הצלחתי לשחרר את היד זחלתי לעבר החור שנפער בקיר החיצוני של הבניין".

עדויות הניצולים כפי שפורסמו בידיעות אחרונות

קצין חילוץ ראשי של הג"א דאז, סגן אלוף אליעזר, קבע כי המבנה שהתמוטט נבנה בצורה בלתי יציבה. לדבריו, הבניין נבנה בכמות גדולה של ברזל, אך בכמות קטנה של מלט. מהנדסים שבדקו את תוכניות הבניין מצאו כי היסודות של הבית שטחיים, פרט ליסוד עמוק אחד במרכז באזור המעלית. אחד המהנדסים אמר כי צורת בנייה כזו היא "רשלנות פושעת".

במשך שעות ניסו חיילים לאתר ניצולים מבין ההריסות. מדי פעם הוכרזו "מצבי דומיה" למשך 15 דקות בכל פעם, כדי לנסות לשמוע קולות של ניצולים הקבורים מתחת להריסות. כשהוכרזה דומיה התפזרו צוותי החילוץ על פני גוש ההריסות הענקי בנקודות שבהן התגלו פתחים וחללים המובילים לעבר פינות וכיסים, שעדיין לא נמחצו וכוסו.

המחלצים נשכבו על ההריסות והצמידו את אוזניהם אל האבנים במאמץ לקלוט קריאות לעזרה או אנקות כאב. "אם אתם לא יכולים לצעוק, קחו אבן ותגרדו את הקיר", צעק איש חילוץ אל תוך נקיק. אחר כך שילשלו למטה מיקרופונים רגישים, בתקווה לקלוט באמצעותם אותות חיים. בסופו של דבר נמצאו שלושה ניצולים מבין ההריסות.

"פתאום נפלו עליי הקירות"

אחד מהם הוא ציון אשטר, חובש קרבי בן 31, שהיה קבור מתחת לגוש בטון במשך 27 שעות. נהג בולדוזר שפינה את ההריסות עצר את העבודה כשהבחין באשטר וצעק "יש פה גווייה". לפתע בקע קול עמום מתחת להריסות. "אני לא גווייה, אני חי", אמר אשטר. "התעוררתי בשעה 7:00 בקומה השנייה של הבניין. לא שמעתי קול פיצוץ. היה רק רעש עמום וחשתי שהכול מזדעזע וקורס סביבי. פתאום נפלו עליי הקירות".

למחרת האסון, הממשלה הכריזה על יום אבל לאומי לזכרם של הנספים. הדגל הורד לחצי התורן ובבתי הספר נערכו שיעורים מיוחדים בנושא. בתי השעשועים קיבלו הנחיה לסגור את שעריהם ואילו בבית הכנסת נאמרו תפילות. תפילה מיוחדת התקיימה ברחבת הכותל המערבי לעילוי נשמת החללים.

תאונה או פיגוע?

בכנסת התקיימה ישיבת אבל, שממנה נעדר ראש הממשלה מנחם בגין שהשתתף במסע הלוויה של אשתו עליזה ז"ל שהלכה לעולמה. שר הביטחון אריאל שרון אמר בישיבה: "כל מי שצפה בדרמה הנוראה יכול היה לראות בני אנוש העומדים יחד בשעות קשות. לרגע נעלמו ה'אנחנו' וה'אתם'. זהו אסון של כולנו, של תושבי ישראל כולם".

הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף רפאל איתן, פרסם פקודות יום מיוחדת ובה נכתב: "המומים ומזעזעים ניצבים אנו נוכח האסון שפרד אותנו. באסון אשר נסיבותיו לוטות עדיין בערפל מצאו את מותם 75 מאנשי כוחות הביטחון. נרכין את דגלנו ונצדיע לזכרם".

במקביל, עסקה ועדה בראשות האלוף במילואים מאיר זורע בחקר האסון. ועדת החקירה שללה נחרצות במסקנותיה את האפשרות של פיגוע חבלני. הוועדה קבעה כי מדובר בפיצוץ שנגרם כתוצאה מאדי גז. הוועדה מצאה כי בלוני גז היו בתוך הבניין בניגוד הוראות הקיימות. בסופו של דבר, באסון נהרגו 76 ישראלים.

הוועדה גם בדקה מי אישר לאכלס את המבנה. הבניין הצמוד נבדק על-ידי אגף המבצעים של האוגדה עוד בטרם הוחלט לאכלסו. לאחר מכן נבדק על-ידי קצין הגנה ממפקדת קצין הנדסה ראשי, זה הודיע כי הבניין מסוכן ליושביו, אך הסיבות אז היו בגלל קיר מקומי או פגמים חלקיים אחרים.

אבל יש גם גרסאות שונות. ד"ר רונן ברגמן כתב בספרו "נקודת האל חזור" כי האסון נגרם כתוצאה מפיצוץ מכונית תופת. הוא הסתמך בין היתר על עדים שראו מכונית פז'ו נוסעת לכיוון הבניין. גם רב-סרן במילואים דובי איכנולד כתב במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לפני כשלוש שנים כי מדובר בפיגוע.

איכנולד, שהיה אז קצין במשטרה צבאית ונפצע באסון, כתב: "לימים, ועדת חקירה בראשות סא"ל ליאון בכר ממצ"ח ערכה חקירה מקיפה, שבה התגלה המנוע של מכונית התופת מסוג פז'ו וחלקי גופה בלתי מזוהה. בנוסף, השב"כ זיהה את הכפר שממנו יצא המפגע המתאבד וגילה כי נערכה לו בכפרו לוויית שאהיד. חקירת מצ"ח העלתה ראיות חותכות המצביעות על כך שהאירוע היה תוצאה של פיצוץ מכונית תופת, אולם צה"ל החליט לא לפרסם דו"ח זה ולדבוק בגרסה לפיה מדובר בפיצוץ בלוני גז".

כמעט שנה לאחר מכן - ב-4 בנובמבר 1983 אירע אסון צור השני. בשעה 06:00 בבוקר חדרה מכונית תופת עמוסה בכ-600 ק"ג של חומר נפץ, למחנה צבאי בנפת צור שבלבנון, ששימש את שב"כ ומג"ב. במכונית נהגו מחבלי ארגוני "הג'יהאד האיסלאמי" ו"חזית ההתנגדות הלבנונית". בפיצוץ נהרגו 28 אנשי כוחות הביטחון, מהם: 16 חיילי מג"ב, 3 אנשי שב"כ ו-9 חיילי צה"ל. כמו כן נהרגו 31 עצורים לבנוניים ונפצעו 23 אנשים נוספים.