כמה אני כבר לא שונה

את סוכרת הנעורים שלי קיבלתי במתנה בגיל 16. כן, יש מתנות שאנחנו פחות אוהבים, אבל זה לא אומר שאי אפשר להשתמש בהן. למסור את המתנה לא יכולתי, אלא רק ללמוד לחיות איתה. ככה בחרתי להתייחס לסוכרת, כבר מהרגע הראשון בחרתי להגדיר אותה כ"מצב רפואי", ולא כמחלה. אני מניח שלא הייתה לי יותר מדי ברירה. כשהגעתי למרכז הרפואי "שניידר", כבר חודשיים סבלתי מסוכר גבוה, פשוט הרגשתי מותש וצמא בצורה קיצונית ודיי מהר עלה החשש שמדובר בסוכרת נעורים. שלושה ימים לפני יום הולדת 16 שלי, ה"סוויט סיקסטין", התברר לי שזה לא הדבר המתוק היחיד איתו אאלץ להתמודד.

בהסתכלות לאחור, אני תוהה אם הסוכרת היא שמשכה אותי לבחון מהם הגבולות שלי. שלוש שנים אחרי האבחון, התחלתי לרקוד ברייקדאנס, משם הדרך לכתיבה, לראפ ולביטבוקס (תיבת קצב אנושית) הייתה מהירה וטבעית עבורי. בגיל 22 התחלתי להפיק מגוון אירועי היפ הופ בישראל, שמטרתם לקדם את התרבות הזו בארץ. זה לא היה הפרויקט היחיד שלי, במקביל עבדתי כמנהל סאונד באחת התחנות האזוריות המובילות בארץ וכמנחה פסטיבלי רחוב ותחרויות ריקוד.

במשך שנים לא דיברתי על היותי חולה בסוכרת נעורים. הפחד שלי להיתפס כ"מסכן" היה מספיק חזק, כדי לשמור את זה לעצמי ולא לתת לאף אחד לעשות לי הנחות, לכן נמנעתי מחשיפה כזו. התחלתי לבטא את עצמי בכל דרך אומנותית אפשרית, הריגוש שבהופעה החיה משך אותי אל הבמה, דחף אותי קדימה ולא נתן לי לנוח. אפילו כשבזמן ההופעה הייתי צריך לעצור לרגע, מבלי שישימו לב, ולשתות מיץ שיעלה לי את רמות הסוכר, הסוכרת לא עצרה בעדי. הפחד שהחיים ישלטו בי במקום שאשלוט בהם, והרצון שלי להוכיח לעצמי ששום דבר לא מהווה מכשול הם אלו שדחפו אותי קדימה. הסוכרת לימדה אותי מהן השלכות, קבלת החלטות ומהי התמודדות נפשית ופיזית - כל ההתמודדויות שלימים גיליתי, עושות אנשים מצליחים.

כבר 8 שנים שאני מופיע בכל הארץ בברייקדאנס, ראפ וביטבוקס, אבל את החוויה שהייתה לי בסדנה שהעברתי לילדים סוכרתיים בחיפה, במסגרת התנדבותי באגודה לסוכרת נעורים, לא אוכל לשכוח. כהרגלי התחלתי את הסדנה בתרגילי קצב שמחממים את האווירה, פתאום נפל לי האסימון כמה הסביבה שונה, או במילים אחרות, כמה אני כבר לא שונה. לראשונה בחיי הרגשתי חשוף, כמעט מובך. עמדתי מול קבוצת ילדים שיודעים שאם אני שותה מיץ באמצע, זה כי הסוכר שלי ירד. בפעם הראשונה, אני מופיע מול ילדים שלא שואבים רק השראה ליצור, לכתוב או לרקוד, אלא גם לחיות בצורה הכי בועטת ושאפתנית שהם יכולים.

לפני כ-3 שנים הקמתי את "סטפר הפקות", חברה שחזונה הוא "להביא את הרחוב לבמה" דרך הופעות וסדנאות של תרבות ההיפ הופ ששינתה את חיי והיוותה עבורי השראה בהתמודדות עם כל מכשולי החיים. התרבות הזו, שמבוססת על כבוד הדדי, פרגון, עזרה לאחר והמון אנרגיות חיוביות, היא גם מה שדחף אותי לקחת חלק בפעילויות התנדבותיות. האגודה לסוכרת נעורים היא חלק מאותם מיזמים חברתיים שעוזרים לי להראות לאנשים שמכשול הוא רק עוד אבן בדרך להצלחה. אולי זו אבן קטנה, אולי זה סלע ענק, אבל המטרה שלנו היא למצוא את הדרך לקפוץ מעל האבן, או במקרה של סוכרת - לגלגל אותה יחד איתנו.

אני כבר 13 שנה מתמודד עם סוכרת נעורים ו-12 שנה עם צליאק. למען חיים מאוזנים, אני שומר על דיאטה נטולת גלוטן ובודק סוכר לא מעט פעמים ביום. ביומיום אני מתמודד עם מה שצריך להתמודד, כי זה מה שקיבלתי. כנראה זה היה צריך לקרות כדי שאהיה מי שאני היום, ומי שאני רוצה להיות בעתיד. כמו בכל התמודדות וכמו בכל חלום וחזון שיש לי, אני תמיד מזכיר לעצמי שלא ביקשתי שזה יהיה קל - ביקשתי שזה יהיה אפשרי.

תמיר סטפר יופיע בפני ילדים המתמודדים עם סוכרת נעורים ביום חמישי, ה- 12.11.15 במסגרת הכנס השנתי של האגודה לסוכרת נעורים (סוג 1) בישראל בו גם יהיה ניתן להתעדכן בכל החידושים, הפיתוחים, המחקרים והשירותים הנלווים לסוכרת מסוג 1. האגודה הינה שלוחה של הקרן העולמית JDRF, העוסקת בקידום המחקר בנושא סוכרת סוג 1. האגודה מובילה את חוד חנית המחקר בארץ ובשנים האחרונות השקיעה למעלה מ-90 מיליון שקלים במחקר, מתוך נחישות למצוא מרפא למחלת הסוכרת ולקדם את שיפור איכות החיים של החולים במחלה.