הגעתי לפרויקט שנקרא שילוב מנצ"ח
הפרויקט מלווה בני נוער עם מגבלות שונות ומאפשר להם להתגייס לצבא בהתנדבות
אי שם לפני בערך 8 שנים החיים שלי נעצרו, בבת-אחת וללא הכנה מוקדמת פתאום הכל התהפך. זה היה בכיתה י"ב בדיוק בשלב הזה כשכולם מדברים על הגיוס ועל הצבא, איפה הם רוצים לשרת והאם ללכת על קרבי או לא. בדיוק אז, עברתי תאונת דרכים ששינתה את התמונה לחלוטין ופתאום במקום לחשוב על נשף י"ב או על יום הגיוס חשבתי על בתי חולים ושיקום ואיך בכלל מתחילים את החיים מחדש.
ביום שגרתי למדי, בדרכי חזרה הביתה נפצעתי קשה בתאונת דרכים קטלנית ומצאתי את עצמי בין חיים למוות כשאף אחד מבכירי הרופאים לא נתן לי סיכוי. ברגע הזה מצאתי בי כוחות שלא ידעתי כלל שקיימים בי, כוחות נפשיים שגרמו לי לבחור ב'חיים'. רציתי להמשיך בדיוק את אותו המסלול שנקטע שם בגלל התאונה. אחת ממטרות העל שהצבתי לעצמי בשיקום היתה לחזור להיות מי שהייתי לפני הפציעה וכמו כל חברי רציתי להתגייס לצבא. אך, בעקבות התאונה הפרופיל שלי ירד מ-97 ל-24 והפך אותי ל"לא כשיר לגיוס זמנית". הייתי מרוסק לגמרי מהבשורה, אבל יחד עם זאת הייתי מלא ברצון ובמוטיבציה להילחם על הגיוס לצבא ועל החזרה לחיים.
לא התייאשתי, ניסיתי, ביררתי, בדקתי ואז הגעתי לפרויקט שנקרא שילוב מנצ"ח בעמותת אתגרים. הפרויקט מלווה בני נוער עם מגבלות שונות ומאפשר להם להתגייס לצבא בהתנדבות. ללא היסוס ובעידוד אמי בחרתי להיכנס למחזור הבא של הקבוצה ובמפגשים למדתי להכיר ולקבל את עצמי, עצמי שלאחר הפציעה. עצמי שהתעורר במיטת בית חולים בלינסון ובפעם הראשונה שהסתכל במראה לא זיהה את מי שהוא רואה, בגלל השינויים החיצוניים הקיצוניים שעברו על ראשי ופניי.
עצמי, שבנוסף לשינוי במראה, לא יכול להפעיל כמעט חצי שלם מגופו, לשבת ללמוד, לנהל שיחה של מעל ל-10 דק' בגלל קשיי קשב וריכוז. בנוסף להכרה העצמית, החברות בקבוצה עזרה לי לשקם את יכולות הדיבור, הקשב והריכוז ועזרה לי להציב לעצמי מטרה אפשרית, גיוס לצה"ל כמתנדב, למרות שכל מי שראה אותי בימים ההם אמר שאין סיכוי שצה"ל יסכים לקבל לשורותיו אדם פגוע כמוני. החברות בקבוצת שילוב מנצ"ח של "עמותת אתגרים" עזרה גם עזרה, שכן התקבלתי לשרת כחייל מתנדב ביחידת החילוץ והפינוי הקרבי בהיטס 669. זאת בזכות מדריך הקבוצה שהמליץ עליי לקצין לוחם בדרגה גבוהה ביחידה. לולא החברות בקבוצת שילוב מנצ"ח אני בטוח, לצערי, שלא הייתי מתקבל לשירות ביחידה המובחרת 669.
השירות הצבאי היה המסגרת העצמאית הראשונה שלי לאחר שהשתחררתי מבית החולים. זה לא היה קל, למדתי על בשרי איך צריך להתנהג ולפעול במסגרת הצבאית, אשר רוב האנשים בה לא יודעים באמת מה זו 'פציעה קשה מאוד' ואיך לקבל אנשים אשר נפצעו בפציעה שכזו. לא מעט מהפעמים גם למדתי מטעויות שעשיתי, לפעמים יותר מפעם אחת. אך אני יכול לציין כי לאחר כחצי שנה מהשירות שלי, המפקד הישיר שלי זימן אותי אליו לשיחה בארבע עיניים, שיחה בה הוא אמר לי שהוא "מוריד בפני את הכובע", על כך שהוא יודע שכשהוא לא בסביבה אין לו מה לדאוג. שכן כל עוד אני באזור הוא יודע שהמשימה תעשה בשלמותה על הצד הטוב ביותר. כזה אני.
כעת לאחר כברת דרך ארוכה ושיקום אינטנסיבי שלווה ע"י עמותת אתגרים, אני עומד בפני אתגר חדש. ביום שישי הקרוב (13/11) אני אשתתף לראשונה בחיי במרוץ "חבר" השנתי המתקיים בשיתוף פעולה עם אתגרים בפארק אריאל שרון בתל-אביב. החלטתי לרוץ כדי לאתגר ולהוכיח לעצמי שגם אני יכול, אבל אני רץ בעיקר בגלל המטרה החשובה של "חבר" - תרומה לעמותה. היקף התרומה של מועדון "חבר" לעמותה יקבע על בסיס סך כל הקילומטרים שירוצו משתתפי האירוע. במקביל לתרומה הכספית ישתתפו במרוץ כמה עשרות מחברי העמותה לצד עמיתי "חבר" - כוחות הביטחון ומשפחותיהם. כל אחד ירוץ לפי יכולותיו במקצים מגוונים של - 5 ק"מ (מגיל 13), 10 ק"מ (מגיל 14), 15 ק"מ (מגיל 16) ומיני מרוץ של 800 מ' המיועד לילדים ומשפחות.
אני מקווה שאצליח לתרום כמה שיותר קילומטרים בריצה המיוחדת שלי...
הכותב הוא אמיר ארגמן, בן 26 מפרויקט שילוב מנצ"ח בעמותת אתגרים
לפנייה לכתב/ת 
