"טחנת החיים": מי היה העגנון ששכחנו

האם הדבר החשוב ביותר בספר "טחנת החיים" של יצחק שמי הוא אחרית הדבר מאת יגאל שוורץ ויוסף צ'רניק? לכאורה, התשובה היא כן.

ומי בכלל היה יצחק שמי? שמי נולד בחברון ב-1888 ומת שנה אחת לאחר קום המדינה. במסגרת סדרת ספרים חדשה של הוצאת "דביר" הנקראת "רטרו", ספרו טחנת החיים הוא סנונית ראשונה במסע להזרים מחדש לזרם הדם של השיח הספרותי, ספרים שנשכחו - שלא בצדק. ומכאן נשאלת השאלה, הכה מתבקשת, אם יצחק שמי אכן היה סופר כל כך חשוב מדוע שכחנו אותו?

על פי אחרית הדבר, לשוורץ ולצ'רניק יש תיאוריה: שכחנו את שמי כי הוא לא היה סופר שגישר בין מערב למזרח. הוא תויג מיד כ"סופר גומחה", סופר מזרחי יליד הישוב הישן, ולפני שכל הערס-פואטים מתחילים להקציף ולזעוק: חשוב להבין שלא מדובר כאן בסוגייה אתנית.

"יצחק שמי". להחזיר עטרה ליושנה

גם אהרון אפלפלד, דוד פוגל ואחרים נתפסו כ"סופרי גומחה", או במילה צייטגסטית יותר "נישתיים". תהליכים שלא בהכרח קשורים לטעם הקהל הפכו אותם לנגישים ומוכרים יותר, והיישוב כנראה בחר להתעלם משאר הגומחות. יחד עם זאת, על פי עורכי הסדרה, שמי לא נפל באיכותו מברנר או עגנון, וזו בהחלט אמירה שצריך לבחון אותה, ולו רק מכיוון שנודף ממנה ניחוח שיווקי וסנסציוני. בשלב זה אפשר לבחון אותה רק על סמך הספר "טחנת החיים" - הבנוי משמונה סיפורים ארוכים וקצרים וכמה רשימות.

הדבר הבולט ביותר ביצירתו של שמי, וזה ניכר כבר מן הסיפור הראשון "ג'ומעה אלאהבל", הוא סגנון הכתיבה המובהק שלו. זוהי צורת עברית שלמרות התיישנותה לא צריכה רענון מחודש, והיא מובנת וברורה לכל דרכה, ומספקת רגעים פיוטים נפלאים. היא באה לידי ביטוי בעיקר ביכולתו התיאורית של הנופים החצי שוממים של הפאלחים והנוף הטרשי, כמו למשל "יום תמוז עמד בכל חומו. השמש שהיתה רעולה מאז הבוקר בצעיף ובצבצה כעיגול פלדה מתחת לאיזה חומר דלוח, התרוממה סמוך לטבורו של הרקיע והצליפה על הכל בקרני להט בלתי נראות...".

או בסיפור "שומר המסגד האחרון", שלטעמי הוא הסיפור המשמעותי בקובץ: "בכל מקום שנשאת את עיני ראיתי את הכמישה והחידלון, את אפסות החיים ואת פעמי החורף ההולך ובא. גם השמש לא האירה ביום זה את השדות והאילנות באורה הצוהל והרגיל. זיוה היה זיו חכלילי של נבילה וגוויעה, ואודם חוורוור וחולני של שחפת".

יש לשים לב גם לסיפור "שומר המסגד האחרון", שמלבד היותו כתוב בגוף ראשון, בניגוד לשאר הסיפורים, הוא המורכב ביותר מבחינה מבנית-עלילתית. כדוגמת נגד קיים בקובץ סיפור בשם "בין חולות הישימון", מעין אגדה בדואית מקומית ומוכרת, אך חסרת כל אלגנטיות ספרותית מקורית, והוא לטעמי דווקא החלש שבסיפורים.

בכל מקרה, אותה יכולת תיאורית, לכאורה ארכנית, היא אולי הבשורה הכתיבתית העקרונית ביותר שקריאה בשמי מביאה עמה. סגנון שמעט אבד לנו בספרות הנוכחית, ומנוגד אקסיומטית לתובנות עריכתיות-מיתוגיות כמו עלילה מהודקת, נחיצות של כל תיאור, התעגלותה של הדמות הראשית ועוד כהנה וכהנה.

שמי מזכיר לנו שספרות היא קודם כל פלטפורמה לכישרון, ותיאורי נוף,

שלכאורה אינם מוסיפים ותורמים דבר, יכולים להיות גם הממד העיקרי שבה, או לפחות אחד מהם. כיום, אם מישהו ינסה לכתוב כך, יבוא מיד עורך ויאמר לו: אתה תאבד את הקוראים, אנא תקצר את תיאור השקיעה לשורה וחצי, שתיים לכל היותר. אבל לשמי אף אחד לא אמר דבר שכזה, ולפיכך יכולת המבע התיאורית שלו היא כמו פנינים נדירות.

יחד עם זאת, יש תחושה שעולה בחלק ניכר מהסיפורים, שמתחברת ישירות למשפט " לא נפל באיכותו מברנר או עגנון", שמשהו בכל זאת חסר בהם. היתרון והכישרון הופכים במובן מסוים גם לחיסרון; שמי שם יהבו על האווירה, הנוף, הפואטיקה התיאורית המרשימה, אך לעתים אין בסיפורים שלו מספיק עומק ורוחב על מצב האדם ונפש האדם, בניגוד כמובן למיטב יצירות עגנון וברנר.

שמי בוחר להישאר בדרך כלל במקום מאוד חיצוני, פיזי וברור של התנהלות. התשוקות, המאוויים והרצונות של הדמויות ברורות ביותר. כך גם דרכי הפעולה שלהן. נכון, לעתים, חל טשטוש חיוני בין שני העוגנים האד-הוקים הללו, ומה שמובא הוא בהחלט חוויתי , אך כאמור - מסתיים בתחושה של חסר מסוים.

מכאן שאפשר לסכם ששמי הוא לא עגנון ולא ברנר, אבל הוא כן סופר חיוני לזיכרון שלנו. ובאשר לאותה סדרת "רטרו" שהיא מפעל מבורך בפני עצמו - סדרה זו תצטרך להוכיח לקוראיה, כי שווה לצלול לקרקעית אוקיינוס הזיכרון הספרותי המקומי, ולא להסתפק רק במה שצף על פני המים.

"טחנת החיים", מאת יצחק שמי. הוצאת דביר, 364 עמ'.