קובי סרדס: "הגיע הזמן לצאת מהמגירה"

עוד בנושא:

משפחה מודרנית: "גם שני האחים שלי גייז"

תל אביב חנקת אותי! רק דרמות וסקס ישן

5 דרכים להסתדר עם כל אחד ובכל מקום

אחד המלצרים נכנס לבר וצחק איתי על משהו שאמרתי, ואמר: "קובי! די להיות גיי!". גיחכתי ועניתי לו: "מה אני אעשה? ככה יצא!". שתיקה רועמת על הבר. הבחור השמנמן והקירח מביט בי בתימהון מהול באימה ושואל: "זה נכון?", השבתי בחיוב ובחיוך. "אני לא מאמין לך!" אמר הקירח והביט בי בזעזוע כאילו זה עתה גילה שאני חולה במחלה סופנית וימיי ספורים. "הכל בסדר, אני חי" השבתי, מנסה להקליל מעט את הסיטואציה ומניח מולו את הקפה. "לחיים!".

לאחר מספר דקות של שתיקה רועמת, קפה חם ושתי כוסות מים קרים, הוא מבקש לשאול אותי שאלה. כן כן, אותה שאלה ידועה לשמצה שעולה שוב ושוב בקרב סטרייטים שחושבים משום מה שהיא לגיטימית. "איך זה הולך? כאילו, בסקס... איך אתם עושים את זה?"

בלעתי את הרוק, לקחתי נשימה ושאלתי "תגיד, איך אתה עושה את זה? הבחורה למטה או למעלה? על הקיר, על המיטה?". הוא מסמיק במבוכה ואומר: "אל תדאג, הכל בסדר". (כן? אתה בטוח? אתה מובך? יכול להיות ששאלתי משהו לא במקום? פשוט אתה הרגשת בנוח לשאול אותי את זה 3 דקות אחרי שהכרנו).

הבחור הסתפק בלגלגל עיניים, והתחיל לדבר על כמה "הזוי" ומגעיל זה שני גברים (ובגלל זה אתה רוצה לדעת מה הם עושים במיטה?). "אם יתקרב אלי גבר, אני ישר זורק עליו משהו" אמר לבסוף, ואני מת להעיר אותו מהפנטזיה העקומה שצייר לו במוח - כי מי לעזאזל יגע בך? ראית איך אתה נראה? (ונעזוב בצד את העובדה שהרבה גייז הם יותר בררניים מנשים), אבל במקום לנער אותו אני לוקח את עצמי לניעור באוויר הצח. אחרי כמה דקות הוא יוצא החוצה, זורק בי מבט נוגה ואילם, ממשיך לו לחייו ונבלע בחשיכה.

אנחנו מעריצים אותו. קובי סרדס(צילום: Facebook)

להסיר את המסכה

כבר חצי שנה שאני כותב את הטור הזה ומשתף את כל מי שעובר בסביבה בהרפתקאות הרווקות שלי בעיר הקטנה-גדולה. כשהתחלתי לכתוב, החלטתי להשתמש ב"שם עט". כן, זה קצת ניינטיז ולא כל כך אופנתי, אבל שתי סיבות מרכזיות הובילו אותי להחלטה הזאת: הסיבה הראשונה היא שפחדתי לפגוע. פחדתי לפגוע באנשים שהיו או שעודם חלק מחיי. הרגשתי שזה לא פייר שאנשים שנמצאים בחיים שלי יקבלו במה בעל כורחם, ועוד בליווי הגיגים ומחשבות פרי מוחי.

בתקופה האחרונה, הגיעו אליי חלק מדמויות המפתח מהסיפורים שלי וסיפרו לי שעשו חשבון לבד והבינו כבר את התשובה. אז קודם כל, עליי לציין שאני מרגיש הקלה. האנשים האלה הם חלק מהסיפור שלי ולכל אדם בסיפור הזה יש תפקיד. אז אני רוצה להודות לכל האנשים היקרים (וגם לפחות יקרים) שיוצאים ונכנסים לי לחיים, ושמלמדים אותי כמה דברים חשובים על עצמי, גם אם לפעמים זה כואב. בלעדיכם, ללא ספק שלא היה סיפור. הסיבה השניה היא שפחדתי על עצמי. חששתי לזרוק את עצמי כמו לובסטר לסיר שקוף של מים רותחים, ולהתבשל לעיניו המשתאות של כל עובר אורח.

ואם נחזור לבחור הקירח על הבר, הרי שבחיים אני תמיד יכול לבחור אם לספר או לא לספר, זה לא כתוב לי על המצח. כבר שנתיים שאני מסתפר אצל הספר השכונתי המזדקן, הסובל מעודף טסטוסטרון, ושמספר לי כל פעם במשך חצי שעה על מעללי הזימה שלו עם בנות העיר בזמן שאני מהנהן ומחייך בתחפושת הסטרייטית שלי. כשבחורה צעירה מוכרת לי ביטוח חיים בטלפון ושואלת אם יש לי בת זוג או אם אני נשוי, אני לא רץ לשלוף את דגל הגאווה ולהעמיד אותה בפינה על טעותה. הבחירה נתונה בידיי. הרבה פעמים בחיים בחרתי שלא לספר כדי להימנע בדיוק ממה שקרה על הבר - שמישהו במאית שניה אחת יפסיק לחבב אותי, יתרחק או יגעל ממני, רק בגלל תואר אחד קטן.

לא לספר זאת יכולה להיות לפעמים הבחירה הנוחה, הגישה משכינת השלום. הפעם זה לא מקומה. הימים האלה עברו. אני עדיין לא חייב לספר לכל אחד, אבל במקום הנכון ובזמן הנכון, אני כן חייב. וזה הזמן וזה המקום, אז עכשיו אני חייב. כמו שקילפתי את עצמי לאט לאט ובזהירות פה בחודשים האחרונים, אני מוריד את המסכה האחרונה של 'ג'יי קובס' מהפנים שלי.

זה די מאתגר להגיש את עצמי על צלחת לסועדים רעבים ולפעמים צמאים לדם. הבחור הקירח וחבריו יכולים להירתע ממני, אבל ממש פה, כמה סנטימטרים מתחתיי, הם יכולים לפרוק את תסכולם בצורת טוקבקים יצירתיים מעולם הדימויים עתיר הדמיון שלהם. כחלק ממשחק החשיפה הזה, עליי לפגוש בדיוק את האנשים האלה וללמוד לחיות בשלום גם לצידם.

• לפייסבוק של קובי