"חיים יקרים, אתם דפוקים": פרק מספר

• בואו לקרוא את הספר בגרסא הדיגיטלית
• הורידו את האפליקציה של עברית לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

מאחר שהאפשרויות שלו נעות בין אגרוף מקצועני לסחר בסמים, קריקט מתחיל לחשוב שהכיוון הטוב ביותר בשבילו הוא קפיצה מקצה הצוק אל הלא-נודע. אך אז נכנסת לעולמו וינונה בידבן ומראה לו שאולי, רק אולי, החיים לא לגמרי דפוקים.

רומן הביכורים של סקוט בלאגדן

"חיים יקרים, אתם דפוקים", הוא הרומן הראשון של סקוט בלגדן. בואו לקרוא פרק ממנו: 

פרק 1

הפסיכוֹשמוֹקים חושבים שחסר לי בורג. שהראש שלי מסובב. שהחיבורים אצלי רופפים. שיש לי פרופלור עקום. קשרים ברשת. חלודה בשרשרת.

סכנה לעצמי ולאחרים. זה מה שכתוב בתיק שלי. קראתי את כל התיקים שלי. ותאמינו לי, זה הר של חומר קריאה. ממש מלחמה ושלום, לעזאזל. בעיקר מלחמה. והייתי צריך בשביל להגיע לזה מנה רצינית של נַכלוּמְליוּת קרימינלית, אבל זה לא סיפור. אין משרד או ארון תיקים שאני לא יכול להיכנס לתוכם עם התחכום העירוני שלי. לא תמיד גרתי בארץ הפלנל ונעלי הבית, ניו אינגלנד.

אבל אני חייב להגיד לכם שאם כבר, אז דווקא חטטני המוח הם אלה שירדו מהפסים. שום דבר לא דפוק אצלי. הם סתם מדביקים לי סטיגמה של מטורלל בגלל שאני משגע להם ת'שכל. בשבילי זה בידור, בשבילם זה טירוף.

סכנה לאחרים. הם חושבים ככה רק בגלל שאני מרביץ מאז שינקתי מהציץ. אבל אצלי זה רק הגנה עצמית. אם תינוק הולך מכות על השמיכי שלו זה לא אומר שהוא קוּקוּ. זה אומר שהוא אנושי. זה אינסטינקט. דוקטֶרוֹר־טוחן־בשכל אולי לא הצטרך בחיים להתמודד עם משהו חלקלק יותר מכפית כסף עם קוויאר על מגש פלטינה, אבל זה לא אומר שאנחנו, כל היתר, שהצטרכנו לפוצץ גולגולות רק בשביל כוס חד־פעמית עם קוֹקוֹפופס, קוּקוּאים על כל הראש.

סכנה לעצמי. נו, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

המנהל לה־צ'אנס תוקע בי את העיניים כמו אריה באנטילופה. אני שותק כבר שבע־עשרה וחצי דקות. מעניין כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד לפני שהוא מתנפל. מתערב אִתכם שלא הרבה.

"אני מחכה, קריקט."

אני יודע למה אתה מחכה, בן זונה מטורלל.

רנדל לה־צ'אנס חושב את עצמו מומחה במשחק החיכיון, אבל הוא חובבן. אני יכול לשבת כאן כל היום. הוא תוקע בי מבט רושף. "ותוריד בבקשה את הקפוצ'ון. זה לא מנומס."

אני מוריד את הקפוצ'ון ומרים אינסטינקטיבית את היד הימנית אל הלחי הימנית. אני מדמיין את לה־צ'אנס המתרומם מושיט יד ומלטף בעדינות את הצלקת שלי. התמונה הזאת גורמת לי לצחקק בשקט.

הוא מנדנד את ראש הדובי המרופד שלו ונאנח.

לרנדל יש שיער ג'ינג'י לוהט שבגללו נראה כאילו כל הראש שלו עולה באש. הוא מפסק את התלתלים המקורזלים שלו בשביל באמצע, ותמיד זה גורם לי לדמיין שבט של כינים עבריות שעוברות בֶּחָרָבָה של הים האדום שעל הראש שלו ובורחות אל החופש שבמצח שלו.

אנחנו יושבים עוד שמונה דקות.

"אתה לא יוצא מהמשרד שלי, קריקט, עד שתגיד לי למה הכנסת למיצ'ל בֶּרק אגרוף באף הבוקר, ולמה החזקת לו את הראש מתחת למים באקווריום של המעבדה."

כבר אמרתי לו, אבל כנראה שהוא לא אהב את התשובה. "אתה לא זוכר? הוא גנב לגרגורי בּוּליוַאנט את עט המזל שלו שנראה כמו פופאי."

"למה אתה תמיד בוחר מיד באלימות? למה לא הודעת פשוט למורה?"

אני צוחק. "בדיחה טובה, רנדי."

"לא התכוונתי להצחיק אותך, קריקט. ובבקשה תקרא לי המנהל או מר לה־צ'אנס."

את בטוחה שאת לא מתכוונת "תקרע אותי", גברת לה־צ'אנס?

"נו?"

"מה נו? למה לא רצתי למורה והלשנתי על בֶּרק הדרֶעק? תפסיק לזיין לי ת'שכל."

רנדי שְמֶנדי מקשקש בפנקס שלו. עוד משהו לתיק שלי. הוא מדבר בלי להרים את העיניים.

"אתה יודע מה דעתי על הקללות שלך, קריקט."

לך תזדיין, חת'כת פסיכי. אני נשען לאחור בכיסא ומעיף מבט בשעון.

"אל תטרח לספור את הדקות היום, קריקט. אתה תהיה כאן כמה זמן שאני ארצה אותך כאן."

"כמה זמן שאני ארצה אותךכאן." קלאסי.

לה־צ'אנס המתהפך סובל מפיצול גופני. הוא ממש התגלמות "היפָה והחיה". מהצוואר ומעלה הוא יפֶה כמו מלכת יופי טרנסג'נדרית. עיניים כחולות כמו קרח, זקן מטופח לתפארת של מתרומם צמרת ושיניים מושלמות כמו קוביות לגו. מהצוואר ומטה הוא יפה כמו מלכת הג'ונגל מהאמזונס. ירכיים בעובי של גזע, תחת בגודל של ברזיל וכרס שנראית כאילו הוא בלע צב ים מגלפגוס. קשה להסתכל עליו בלי לדמיין את החריץ בתחת שלו משתרע כמו הגרנד קניון כשהוא מתכופף מעל אסלה סתומה עם מפתח שוודי ביד אחת ופומפה בשנייה.

"אני אחסוך ממך את נאום ה'אלימות היא לא פתרון', כי אני בטוח שאתה כבר יודע אותו בעל פה." לה־צ'אנס החלקלק מלקק את האגודל השמן שלו בלשון שנראית כמו חתיכת כבד נא, ופותח תיקיית קרטון. "היתה לנו שיחה כזאת בדיוק ביום האחרון ללימודים בשנה שעברה, קריקט. ואם זיכרוני אינו מטעה אותי, סיכמנו שאתה פותח דף חדש בשנת הלימודים האחרונה שלך."

לא היתה לנו שום שיחה, חת'כת דפוק. אתה הטפת לי ואני ספרתי גושי צמר בשטיח.

"והנה אנחנו שוב כאן, ביום השלישי של שנת הלימודים האחרונה שלך, ואתה שוב חוזר לתרגילים הישנים שלך."

"תרגילים?" סצנה מ"משפחת סימפסון" מבזיקה לי במוח. "מצטער, מר ברנס, אבל אני לא בקטע של תרגילים בדלת האחורית. ברור שזה מחמיא לי, אולי אפילו קצת מסקרן, אבל התשובה היא לא!"

אני מגחך וחוזר לספור גושי צמר בשטיח. נראה לי שהייתי בששת אלפים תשע מאות שישים ותשע.

המנהל לה־צ'אנס צובט לעצמו את גשר האף, זה משהו שמבוגרים עושים בנוכחותי מאז שאני זוכר את עצמי. כאילו שאני עושה להם סינוסיטיס או משהו. "למען האמת, קריקט, כבר לא נשארו לנו הרבה ברירות. אִם האֵם מֶרי לא היתה יוצאת להגנתך לעתים קרובות כל כך במועצת המנהלים של בית הספר, כבר היו זורקים אותך מזמן."

מטורלל־לה־צ'אנס קם ומתגלגל לכיוון החלון, כמו שהוא עושה תמיד

כשהוא מחפש איזה משפט מחץ. משהו שאני אגיב אליו.

אני מסתכל על התיק הענק שלי שמונח על השולחן. הוא מתנשא מעל המהגוני המבריק כמו המזבלה מאחורי בית הקברות של הכנסייה. הוא גם מלא באותה כמות של זבל.

רנדל מדבר אל השמשה. "יום אחד, קריקט, תצטרך להתחיל לקחת אחריות על המעשים שלך ולהפסיק להאשים את כולם או את העבר שלך בדברים הרעים שקורים לך בחיים."

החזה שלי מתכווץ והמצח שלי מתחמם. הדבריםהרעיםשקוריםלךבחיים. אתכולםאואתהעברשלך. הדברים. הרעים. שקורים. לך. בחיים.

המנהל לה־צ'אנס מסתובב אלי, מבליט ירך אחת ומשלב את הידיים על החזה הנשי שלו. "קריקט, כולנו מגיעים לשלב בחיים שבו אנחנו צריכים לשכוח את העבר ולחיות בהווה."

אז זהו, שכאן בדיוק הבעיה שלי, לה־צ'אנס, חת'כת פלצן. רצף החלל־זמן הפנימי שלי צלל לתחתית האמבטיה כשהייתי בן שמונה.

"הגיע הזמן שתתבגר, קריקט."

הגיע הזמן באמת. הפעם אתה צודק, חרטטן שכמוך. אני מרים את הקפוצ'ון ומעיף עוד מבט בגושי הצמר שצצים בכל מקום בסבך השטיח הוורוד.

עוד שתים־עשרה דקות עוברות.

לה־צ'אנס הקשקשן מרים ידיים, סוף־סוף. אבל אני חייב להגיד לזכותו שהפעם הוא החזיק מעמד יותר מהרגיל. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן! (הוצאת "הכורסא", תרגום: עופרה אביגד).