אפקט הדומינו של מוריניו / הכל מקצועי
צ'לסי לא נבנתה על כוכב אחד, אלא על תיאום טקטי קבוצתי. וכשחוליה אחת קרסה, הכל התפרק למוריניו בידיים. אורי קופר מסביר איך נפלה הקבוצה הכי טובה באנגליה
בערך לפני שנה, כשהיה ברור שאף קבוצה באנגליה לא מסוגלת להתמודד עם צ'לסי, נשאל ז'וזה מוריניו על היכולת הנפלאה של כמה מהשחקנים שלו. מוריניו החמיא למי שצריך, אבל את הנאום שלו הקדיש לעבודה הקבוצתית של צ'לסי, ולא לשחקן כזה או אחר. "צ'לסי היא כמו שרשרת", הוא אמר. "כל חלק מושך את הבא בתור לכיוון הנכון, וביחד השחקנים יוצרים תכשיט יקר". מדהים איך בזמן כל כך קצר השרשרת נקרעה לחתיכות.
אלה אותם שחקנים, פחות או יותר, אבל השרשרת נעלמה וחלקיה פזורים. מי אחראי להתפרקותה? אין אשם אחד. לצ'לסי יש הרבה צרות מחוץ למגרש, ובתוכו, אבל גם אם תיקחו את כולן יחד – סיפור הרופאה אווה קרניירו, העובדה שלא הגיע חיזוק משמעותי חוץ מפדרו, הירידה ביכולת של אדן הזאר ושחקני ההגנה – קשה להבין איך צ'לסי התרסקה בצורה כל כך מהדהדת.
כמה מהדהדת? אליפות עם שלושה הפסדים בלבד בעונה התחלפה במקום 16 ושבעה הפסדים ב-12 משחקים. ירידה של יותר משלושים אחוזים בהבקעת שערים ועלייה של כמעט 140 אחוזים, מדהים, בספיגה. האם כל אותם סיפורים לא מקצועיים מסביב לקבוצה הביאו לנפילה כה גדולה? קשה להאמין שזו הסיבה היחידה. האם מקרי שג'ון טרי, גארי קייהיל, ברניסלב איבנוביץ', נמניה מאטיץ', ססק פברגאס, אדן הזאר ודייגו קוסטה סובלים מירידה חדה ביכולת בדיוק באותו זמן? מוזר.
המציאות היא שהכל קשור להכל, בדיוק כמו שמוריניו עצמו קבע. נקרעה לו חוליה אחת בשרשרת ומשם החל אפקט הדומינו של צ'לסי. פגיעה מהותית אחת השפיעה על שאר חלקי המערכת, וזו התמוטטה חוליה אחר חוליה. כל ירידה בכושר משחק, כל פגיעה בביטחון של שחקן, מחזקת את אפקט הדומינו ופוגעת גם בשחקן לידו – ודאי בקבוצה שהתיאום הטקטי בה חשוב כמו בצ'לסי. ובמקרה הזה הכל התחיל מלב הקבוצה, ממאטיץ' ומפברגאס.
החוליה החלשה
מאטיץ' היה אחד משישה שחקני צ'לסי בנבחרת העונה של הפרמייר-ליג. הקשר האחורי הסרבי, מפלצת הגנתית, כיסה וחיפה על כל השחקנים האחרים בקבוצה. לא במקרה המשחק הבודד שמאטיץ' החמיץ בחצי הראשון של העונה שעברה היה היחיד שצ'לסי הפסידה בו. הוא השחקן היחידי בארבע האנגליות שעלו לליגת האלופות שרץ יותר מ-400 ק"מ בעונה שעברה.
פברגאס הוא השותף של מאטיץ' לחלק שנמצא בין ההגנה לבין הקישור ההתקפי במערך 4-2-3-1 של מוריניו, אבל בניגוד לסרבי, הספרדי אחראי בעיקר על יצירתיות מאחור. בעונה שעברה פברגאס היה מלך הבישולים של הליגה, ובהפרש גדול, אבל בהגנה, ואת זה כולם יודעים, פברגאס לא מספיק טוב לעמדה אחורית. זאת גם הסיבה שבזמנו פפ גווארדיולה לא ראה בו כמחליף של צ'אבי.
צ'לסי הצליחה בעבר כי מאטיץ' חיפה על החולשה ההגנתית של פברגאס, ובדיוק כאן התחילה הצרה הגדולה העונה. כבר במשחקים הראשונים מאטיץ' התרסק, וחזק. פשוט לא מדובר באותו שחקן. הוא אבן הדומינו הראשונה שנפלה. אפשר לראות זאת כמעט בכל פרמטר: מאטיץ' מתקל פחות באזור שלו בחצי המגרש של צ'לסי, מרחיק פחות כדורים, זוכה בהרבה פחות מאבקי גובה.
מאטיץ' נפל ואיתו גם הביטחון שלו. מסירות פשוטות יוצאות החוצה, עבירות סתמיות הופכות לכרטיסים אדומים. מוריניו לא הוסיף לביטחון, כשהשפיל אותו מול סאות'המפטון, אז הכניס אותו כמחליף בהפסקה והחליף אותו אחרי 27 דקות. הנפילה של מאטיץ' גררה איתה גם את פברגאס: גם ככה הספרדי חלש בהגנה, ובלי מאטיץ' טוב לידו הוא הפך לנטל הגנתי. כן, רוב הפרשנים באנגליה משתמשים במילה "נטל" בהקשר שלו. וכך, הקישור האחורי של צ'לסי התמוטט לגמרי.
פברגאס סבל מירידה חדה בכושר עוד באמצע העונה שעברה, ועכשיו קריסת הקישור הביאה לכך שהוא התבקש לעזור יותר בהגנה. זה לא הוסיף ליצירתיות שלו, וכל הפרמטרים – בישולים, דיוק במסירה, יצירת מצבים – הידרדרו עוד יותר. השחקן שבישל הכי הרבה לשחקן אחר בפרמייר-ליג בעונה שעברה היה פברגאס לקוסטה – שישה שערים. במקום השני: פברגאס להזאר – ארבעה שערים. עכשיו אפשר להבין למה השניים האלה כובשים פחות, אבל עוד נגיע אליהם.
שטח הפקר
תקלה בקישור האחורי היא קריטית בשיטת המשחק של מוריניו. בדקות שבהן צ'לסי לא לוחצת על הכדור, ומדובר ברוב המשחק, קו ההגנה שלה נמוך מאוד. כלומר, שחקני ההגנה נמצאים בעמדה מאוד אחורית, קרובים לשוער ורחוקים משחקני ההתקפה. את השטח הגדול הזה, בין ההגנה לקישור ההתקפי, אמורים לסגור מאטיץ' ופברגאס. עם נפילתם, שחקני ההגנה נשארו חשופים. לפעמים הם נראים מסכנים.
זו הסיבה שקשרים התקפיים, כאלה שנכנסים לשטח שבין הקישור להגנה, מתעללים בצ'לסי העונה. דויד סילבה עשה את זה, קוטיניו עשה את זה, גם רוס בארקלי (אברטון) וסדיו מאנה (סאות'המפטון). השטח הגדול והלא מכוסה שלפני קו ההגנה של צ'לסי, שטח שנותר פרוץ בגלל מאטיץ' ופברגאס, הפך לשטח הפקר. צ'לסי היא הקבוצה שבועטים נגדה הכי הרבה מהאזור הזה. וכך, בלי העזרה הרגילה, כל שחקני ההגנה לא נראים כבעבר. נדמה שטרי, איבנוביץ' וגם אספילקווטה פתאום איטיים יותר מהרגיל, כי הם צריכים לרדוף אחרי שחקנים בשטח גדול. ההגנה החזקה, סמל העוצמה של צ'לסי, נמחקה.
כדי לעזור למגינים, שפתאום לא מקבלים תמיכה מהמקום הרגיל, מוריניו ביקש יותר עבודה טקטית והגנתית משחקני הקו שלו, בדרך כלל פדרו והזאר. והנה, עוד אבן דומינו נפלה. פדרו לא מצליח לספק את זה כמו שעשה וויליאן, והזאר – שכן תרם בתחום בעונה שעברה – נכשל בפעולות הגנה בסיסיות ומרוב פחד נתקע ליד המגן ולא עולה מהר למעלה. כמות הפעולות שלו בתוך רחבת היריב ירדה פלאים. זו הסיבה שמוריניו סיפסל אותו מול אסטון וילה.
וכך, בלי הזאר שייתן את הניצוץ בחצי ההתקפי של המגרש, בלי פברגאס שיספק את המסירות החשובות מהחלק האחורי, ובלי העוצמה ההגנתית שהיא בסיס השיטה של צ'לסי הנשענת על יציאה מהירה קדימה מעמדה אחורית, גם החוד שלה נפגע דרמטית. במסע שהתחיל מהקישור, עבר להגנה, ומשם להתקפה, אפשר לומר שהנפגע האחרון הוא דייגו קוסטה. החלוץ הספרדי מגיע לפחות מחצי ממספר מצבי ההבקעה שהיו לו בעונה שעברה. אז, אחרי 12 מחזורים, היו לו 11 שערים. ועכשיו? שניים בלבד.
"אני מאמין שקבוצת כדורגל צריכה להיראות כאילו השחקנים מחזיקים ידיים כל הזמן", אמר פעם מוריניו. "אם מישהו עוזב את היד, הכל יכול להתפרק". ועכשיו, שחקן אחרי שחקן, חולייה אחר חולייה, הכל באמת מתפרק לו.
לפנייה לכתב/ת 
