תתגברו כבר! אל תתנו לבושה לנהל את חייכם

היא מתביישת בגוף שלה: היא תמיד לובשת שחור, דואגת לכסות את עצמה ומספרת בטלפון שהיא "מלאה". הבחור שאיתו היא מדברת מוצא חן בעיניה, אבל היא מתביישת לומר לו את זה. בליל שבת, במקום לצאת למועדון, היא נשארת בבית, כי מי בכלל יסתכל עליה.

הוא מתבייש במשכורת שלו. אין לו מכונית, הדירה שלו שכורה והוא כבר בן 37. הוא מסתיר את זה מהחברים שלו, כי הם יחשבו שהוא כישלון. הוא ממציא סיפורים לדייט שלו, כי היא תזלזל בו, וגם להורים שלו הוא לא מספר על העבודה המשעממת, כדי שלא יהיו מאוכזבים ממנו. הם בטוחים שהוא בהייטק.

הטורים הקודמים בסדרה:

רודפים אחר הבלתי מושג? עדיף שתיהנו ממה שיש

אפשר לנצח את ההתמכרות: רק צריך להחליט

שחררו את העבר המיותר - כדי לזכות בחופש

להסתיר את הבושה

הבושה היא אולי הרגש הכי מוקדם שלנו. הרגש שאנחנו הכי זוכרים מהילדות. התביישנו כשברח לנו, התביישנו כשהתבלבלנו בשיעור, התביישנו לבקש חברות מהילדה שאהבנו, התביישנו לרקוד, לרוץ, לדבר, התביישנו בציונים, בבגדים, בנעליים, בשיניים, בשיער שלנו, ולפעמים גם בעבודה של אבא. הבושה גרמה לנו להסתיר, להחביא, לשקר, להמציא סיפורים. העיקר שיאהבו אותנו, יקבלו אותנו, ורק שלא יגלו את האמת, כי אם יידעו מה האמת, נהיה מסכנים ונלעגים.

וכך גדלנו עם הבושה, עם ההסתרה, עם השקרים, ועם הפחד שיגלו מי אנחנו באמת, כי אז בטח נישאר לבד.

אבל אנחנו בכל זאת לבד, בודדים ומאוכזבים מעצמנו, מיואשים מחיינו, מתביישים לחלוק את מחשבותינו, את כאבינו, לא סומכים על איש, תקועים לבד בחדר, תקועים בחיים.

הבושה היא משקולת כבדה ומעכבת. היא אוחזת בנו ועוצרת את חיינו. בעצם, אנחנו אלה שעוצרים את חיינו. אנחנו כל כך מתביישים לחשוף את עצמנו בפני העולם, עד שהעולם לא יודע מי אנחנו ואנחנו נשארים מחוץ למשחק.

מי באמת עוצר אתכם?

אם אנחנו מתביישים לומר מה אנחנו רוצים באמת, איך נוכל להשיג את מה שאנחנו רוצים באמת? אם אנחנו מתביישים לומר מה אנחנו מרגישים באמת, כיצד הצד השני יוכל לדעת את זה ולאהוב אותנו? אם נתבייש לבקש העלאה, לא נקבל אותה. אם נתבייש לומר שהנישואין שלנו אומללים, איך נהיה מאושרים? ואם נתבייש לספר שרע לנו, ממש רע לנו, לא נזכה באוזן קשבת, בהבנה, בחמלה, בחיבוק אוהב, או בכתף שעליה נוכל לבכות.

אין לנו כבר במה להתבייש. אנחנו לא ילדים, ההורים שלנו כבר לא מנהלים את חיינו, וגם לא המחנכת או המ"פ. אנחנו אנשים בוגרים, חזקים, מסוגלים לעמוד מול ביקורת, להתמודד עם אכזבות, לומר מה אנחנו רוצים, לבטא בבהירות את הרגשות שלנו, להתפטר ולעזוב, להתחבר ולאהוב.

אם ניפטר מהבושה, יכול להיות שזה יקרה. אם נישאר עם הבושה, בטוח שלא נתקדם לשום מקום. מה שהיה הוא שיהיה. או שיהיה אפילו יותר גרוע. החיים נמשכים, הזמן עובר, ומי שמתבייש לחשוף את עצמו, מוותר מראש על עצמו. האנשים הביישנים נותנים לפחד לנהל את חייהם, וכשפחד מנהל את החיים, החיים מוגבלים, קטנים, מאכזבים ומייאשים.

הפחד מרחיק אותנו מעצמנו, מהכוחות שיש בתוכנו, ומרחיק אותנו גם מחברינו, מאהובינו ומהעולם סביבנו. הבושה משכנעת אותנו שהעולם הוא מקום לא בטוח, והכי בטוח לא לדבר על זה, לא לספר לאף אחד,כי למה להסתכן.

בחיים רק מי שמעז מצליח. רק מי שמסתכן יכול להשיג הישגים. ורק מי שקופץ למים עשוי ליהנות ממה שהם מציעים. אז אם אתם באמת רוצים לשנות את חייכם, להתקדם הלאה, לפרוץ גבולות ולגלות עולמות חדשים, אני מציע לכם להפסיק ולהתבייש, לסלק את הפחד, ופשוט ללכת על זה, לטרוף את העולם ולהנות מכל רגע. לשמוח, לאהוב, לחיות בגדול. תנסו, זה ממש כיף.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת