מתגרשת? אל תהיי חברה של הילדים - תישארי אמא

לילדה בדיוק היתה בת מצווה כשהתגרשתי. אני לא יודעת איך ומה היא זוכרת מההפקה המושקעת שעשיתי לה בכוחותיי הדלים ובחוסר המשאבים שהיו לי (בכל תחום, מהכספי ועד הנפשי), אבל בתמונות אפשר לראות שהייתי רזה מאד וחיוורת. מהעניין של הרזה אני מבסוטה, כי זה באמת אחד הפלוסים היחידים בתהליך גירושין כשאת נאבקת בכמה קילו מיותרים, אבל היעדר הסומק הטבעי בלחיים העיד על התקופה המטלטלת שעברתי.

להתגרש כשאין ילדים זה מבאס, אבל להתגרש כשיש ילדים בתמונה זו חוויה משנת-חיים. כשאת הופכת לאמא את עושה ככל יכולתך לשמור על פרי בטנך, להגן עליו, לדאוג שיהיה לו נעים, שלא יציקו לו, שיילך לחוגים הנכונים ולגן המתאים ונראה את המטפלת שלא תתייחס אליו יפה. את נלחמת בשביל הגורים שלך כמו לביאה, גם כשהם מתחצפים או מנג'סים או עולים על העצבים פעם אחת יותר מדי.

קיראו עוד

אל תתני לייאוש לחלחל. אופטימיות זה שם המשחק

תאמיני בעצמך: קחי את גורלך בידיים

אל תסתכלי על השעון: לדברים טובים לוקח זמן להגיע

גירושין זה כמו לבוא לילד שלך – הילד האהוב, זה שאת מנסה להגן עליו מהעולם שבחוץ – ולהנחית עליו מכה כואבת במיוחד. כל דרך שבה תבשרי לו על הפרידה היא איומה ונוראה מבחינתו – גם אם את ואבא שלו עושים את זה במלוא העדינות והעזרה הנדרשת.

אני מכירה יותר מדי משפחות שמתפקדות כלפי חוץ רק כדי לא לפגוע בילדים, אבל האמת הלא פחות כואבת היא שילדים מרגישים כשיש תולעת בתפוח שלהם. ברוב המקרים, ילדים שגדלו במשפחות מלאות כעס ומרמור, נעשים ילדים חייכניים וחברותיים דווקא לאחר הגירושין.

החוכמה היא להשאיר אותם עם חיוך ולהראות להם איך עושים מהלימון מיץ פטל. אז נתחיל במה לא עושים: לא מלכלכים על אבא שלהם גם אם הוא מביא לך את הסעיף על בסיס יומי. לא שולחים אותם לאבא עם "תגידו לו ש...", לא גוזרים את הראש שלו מכל התמונות באלבום החתונה (תתפלאו, זה קורה).

לא משתפים את הילדים בדברים של גדולים כמו מזונות או ענייני משמורת. לא חונקים אותם מדאגה אבל גם לא משחררים להם את הרסן. אין פה משחק של השוטר הטוב השוטר הרע – את אמא שלהם, וזה אומר שלפעמים את מחבקת ולפעמים קשוחה, בהתאם למה שצריך.

מה כן עושים? עוטפים אותם באהבה, משאירים להם מקום לעצמאות, נותנים להם להבין שתדאגי להם ויהי מה, לא מסכימים לכל גחמה שלהם כשאין אפשרות כלכלית, נותנים להם להרגיש – וגם אומרים להם - שסומכים עליהם, וזוכרים שאת הורה מחנך ולא חברה שלהם.

אפשר להגיד לילדים "לא"

הרבה אמהות (ואבות עוד יותר) מפחדות להגיד לילד שלהם "לא". הן חוששות ממה שעלול לקרות אם יגידו לילד שלהם יותר מדי "לא", כשהפחד העיקרי זה שהוא יתפוס צד עם ההורה שכנגד וינטוש אותן.

באחת הפעמים שרבתי עם הבת שלי היא התעצבנה ועברה לגור עם אבא שלה. חיכיתי יום, יומיים, שבוע, וכשהרגשתי שמתאים לי הזמנתי אותה לשיחה. לא התנצלתי על מה שלא חשבתי שראוי להתנצלות אבל הסברתי את עמדתי והיא הסבירה את עמדתה. יומיים לאחר מכן היא חזרה לגור אצל שנינו.

בפעם אחרת היא רבה עם אביה ועברה לגור איתי, אלא שאמרתי לה שהם צריכים לפתור את הבעיות ביניהם כי הוא יישאר אבא שלה לנצח. "אני יכולה להתגרש ממנו, את לא", הסברתי לה את עובדות החיים. כשנרגעה, השלימה איתו והחיים חזרו למסלולם הרגיל, שני רביעי וכל סופשבוע שני.

גם במקרים מאוד קשים, כשהבעל מסרב לראות את אחד הילדים או את כולם, החוכמה היא לנשוך שפתיים ולא להרעיל את הילדים. זה בסדר להגיד להם שההתנהגות שלו לא מוצאת חן בעינייך, להראות להם שאת בצד שלהם, אבל בטון ענייני ותוך חתירה לפתרון.

השלכת רפש לא תפתור את הסכסוך, ולכל בעיה ישנם לפחות שלושה פתרונות אפשריים. כשהכל נראה כאילו נקלע למבוי סתום, הפתרון הוא להסתמך על עצמך בלבד ולתת לזמן לעשות את שלו.

באופן כללי, להסתמך על עצמך ולהיות עצמאית מכל בחינה שהיא זו התרופה ליחסים רעועים ביניך לבין הבעלשעבר. ברגע שאת מתמקדת בעצמך את יכולה להניח את כל המאבקים החיצוניים בצד ולהתחזק.

ילדים צריכים אמא חזקה, לביאה גאה, לא חתלתולה מפוחדת. תעשי את זה בשבילך, תעשי את זה בשבילם, ותראי איך מערכת היחסים שלכם נעשית צמודה ומלאת אור ואהבה. טוב, לא תמיד, בכל זאת הם ילדים, אבל לפחות לא תתרגשי כשהילד יטרוק בפנייך את הדלת של החדר.

שלך, גאיה קורן.

גאיה קורן היא עתונאית ידיעות אחרונות, מנטורית נשים במשבר וגירושין, מרצה לשינוי חיובי בחיים   ומנחת סדנאות אני מלכה! להערכה עצמית. גרושה באושר, עושה מהלימון לימונצ'לו ואופטימית חסרת תקנה