אישה, צאי לי מהאינטרנט
במציאות של רשתות חברתיות ומרחב קיברנטי שלם שוב נמצאות הנשים במקום פגיע יותר לעומת גברים. אלימות מקוונת - מדוע דווקא נשים חשופות לכך יותר וכיצד אפשר, אם בכלל, למגר את התופעה?
"זונה" היא מילת הגנאי הפופולארית ביותר ברשת הישראלית, כך על פי דו"ח השנאה שפורסם על ידי קרן ברל כצנלסון. הנתון הזה לא מפתיע במיוחד כיוון שנשים רבות נתקלות מדי יום בהטרדות מסוגים שונים ברחבי הרשת וגם בתגובות קיצוניות לפרסומים שונים, לרוב אלו פרסומים שלא היה בהם שמץ של פרובוקציה.
המציאות הקיימת, ואין צורך לקיים סקרים בנושא כדי להבין אותה, היא שגברים שולטים בעולם האינטרנט, ההייטק והגיימינג - הם מתכננים ומעצבים את המערכות, הממשקים, המשחקים והאתרים, בהתאם להבנתם ולצרכיהם. כך גם ברשת עצמה: כאשר אישה כבר מגיעה לעמדת השפעה היא חשופה לביקורת אכזרית, כזו שלעיתים קרובות מידי כלל לא קשורה ישירות לתוכן המסר שהיא מנסה להעביר או לפועלה.
בסקר שנערך באיגוד האינטרנט הישראלי, המפעיל כשרות לציבור קו חם לתמיכה בפגיעות באינטרנט, ומקבל מאות פניות לעזרה בחודש (רבות מהן של נשים שנפגעו על רקע מיני), מצביעים הנתונים על מצבן של הנשים ברשת (אם תהיתם, הוא לא משהו): כרבע מהנשים (25.5%) בגילאי 25-34 מציינות כי נפגעו מאלימות ברשת בשנתיים האחרונות. בקרב כלל הנשאלות בסקר, הנתון עומד על 15.7%. שני שליש (63.9%) מהנשים מציינות שהאלימות כלפיהן הייתה בעלת אופי מיני ומרבית הפגיעות ברשת מגיעות מאדם זר שהן לא מכירות (74.7%).
אורנה היילינגר, מנהלת המרכז לאינטרנט בטוח באיגוד האינטרנט הישראלי מציינת כדוגמה את המקרה שאירע במועדון הלילה אלנבי 40, שבו תועדו גברים רבים מקיימים יחסי מין עם צעירה שתויה על הבר: "פרסמנו שאנחנו יכולים לסייע בהסרת הסרטונים מרחבי הרשת. קיבלנו הרבה פניות בנושא ופתאום קיבלנו גם פניות מנשים שסרטונים שלהן נמצאים באתרים פורנוגרפיים. פתאום הן מצאו עצמן מפורסמות ללא ידיעתן ברשת. הן יכולות לפנות בעצמן לאתרים אלו ולבקש להסירם, אך הן לא יודעות שהן יכולות לעשות את זה".
"נראה לאנשים בסדר להגיד ששרת המשפטים יכולה להיות על פוסטר במוסך"
במסגרת עבודתנו כעורכות וכותבות, נתקלו גם כותבות שורות אלה בתגובות שונות להיותנו נשים הנמצאות בטריטוריה "גברית" כמו מדור הספורט או מדור דיגיטל. מעבר לכך, במסגרת קריאה ואישור של תגובות לכתבות שמנו לב לאלימות המילולית המופנית כלפי נשים, שהייתה גבוהה ובוטה בהרבה מזו המופנית לגברים.
"גברים פשוט מרגישים שהם צריכים להדגיש את העליונות שלהם ואת חוסר השייכות שלנו כנשים לתחומים מסוימים. אם מתייחסים למראה שלי במקום לכישורים שלי, סימן שהכישורים שלי לא נספרים, ואפשר לערער על שייכותי לתחום. לא הייתי קוראת לזה פחד - יותר הייתי קוראת לזה בוז", אומרת האקטיביסטית התרבותית ליאור אלפנט, סטודנטית למגדר, מרצה לקולנוע ואחת ממנהלות "פוליטיקלי קוראת" - עיתון יומי חדשותי שנכתב על ידי ולמען נשים.
אלפנט מוסיפה, "העולם שבו אנו חיות נותן לגיטימציה להתנהגות הזו, וזה נראה לאנשים בסדר להגיד ששרת המשפטים יכולה להיות על פוסטר במוסך, בחיים לא היו אומרים את זה על גבר. לא משנה כמה שנים יעברו, עדיין נשים נתפסות כאילו הן לא שייכות לספירה הציבורית, ולכן כשהן שם, אפשר להחזיר אותן לספירה הפרטית על ידי עיסוק במראה שלהן, בלבוש שלהן, בתכנים שאינם פומביים או מקצועיים".
גברים ממאדים ונשים מנגה
ד"ר לירז מרגלית, חוקרת חווית משתמש בחברת ClickTale המפתחת טכנולוגיה לניתוח התנהגות גולשים ברשת, סבורה כי ההתנהגות השלילית כנגד נשים הינה תוצאה של תהליכים קוגניטיביים המתרחשים במוחם של אנשים: בזמן קריאת פוסט כזה או אחר עשויה להתעורר עמדה אובייקטיבית שלילית כלפי הנאמר ללא קשר למין הכותב. כתלות בתכונות האישיות של הקורא (אנשים נבדלים בעוצמת תגובתם), אנשים בהם הפוסט מעורר רגש שלילי ישייכו רגש זה למין הכותב.
הרגש השלילי מתחבר ישירות לסטריאוטיפים ואסוציאציות שנוצרו בתהליך הסוציאליזציה. במהלך השנים נוצרה רשת ענפה של דימויים וציפיות לגבי גברים ונשים, אלה הם הסטריאוטיפים המיניים. לכן, טוענת ד"ר מרגלית, אם מדובר בתחושה שלילית שהתעוררה בקורא (גם כשזו אישה) כלפי האמור והוא מבין שהפוסט נכתב על ידי אישה, האסוציאציה השלילית כלפי נשים מוצפת באופן אוטומטי כתוצאה מהסטראוטיפים החזקים כל כך שנוצרו במהלך השנים.
"לעיתים גם ללא קשר לתוכן הפוסט ברגע שהקורא הבחין שהכותבת היא אישה הוא מפתח באופן לא מודע סט של ציפיות לגבי תכנים אפשרים לכתבה הקשורים בנשיות וזאת עוד אפילו בטרם ראה את הכותרת", מסבירה ד"ר מרגלית. "ברגע שיש סתירה בין הציפיות המוקדמות למה שקורה בפועל, ישנה סוג של שבירת סכמה ואנשים לא מסוגלים לחיות עם דיסוננס ומפרים אותו באמצעות התגובה השלילית לפוסט".
"רשתות חברתיות כגון פייסבוק וטוויטר הן אפילו יותר חריגות בכללים הבלתי כתובים הנהוגים בהם. כלפי כל רשת חברתית התפתחו קודים חברתיים משלה לגבי מותר ואסור ברשת. תגובה זו נובעת מחד מהדינמיקה שהתפתחה ושנית, הכללים של מותר ואסור נקבעים על ידי מנהלי הרשת ומה שהם בוחרים לאפשר או להגביל. בטוויטר ברשתות אלו שם המשחק הוא שיתוף וככל שהתגובה תהא יותר פרובוקטיבית ויותר תכוון למסרים מיניים, כך הסיכוי שהיא תשותף ותקבל תגובות גבוה יותר. לעומת זאת נראה שבפינטרסט מבחינת מנהלי הרשת אין מקום להתבטאויות שאינן הולמות ולכן רשת זו משרה תחושת ביטחון גבוהה יותר".
"בואו נעזור לעצמנו"
איך בכל זאת אפשר להפחית את השיח האלים ברשת כלפי נשים והאם זה אפשרי בכלל במציאות בה נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים ועדיין לא מגיעות למספיק עמדות מפתח? "האמת היא שאני לא חושבת שאפשר למגר את התופעה, רק לשמור על הטוקבקים ולהתייחס לטוקבקים מיזוגניים כמו לטוקבקים גזעניים - ולא לאשר אותם", אומרת אלפנט.
"סקסיזם הוא גזענות כלפי נשים, ולא שום דבר אחר", מחדדת אלפנט. "חוץ מזה, זה לא רק טוקבקים. צריך להעביר עיתונאים קורסים במגדר או סדנאות אפילו וללמד אותם לכתוב על נשים כמו שהם כותבים על גברים. כי איך אמרו? פמיניזם הוא הרעיון הרדיקלי שנשים הן גם בנות אדם. כל עוד התקשורת מתייחסת אלינו שונה, אין סיבה שהטוקבקיסטים יתנהגו אלינו שונה - יש להם ממי ללמוד".
ד"ר מרגלית יותר אופטימית מאלפנט: "אני סבורה שעצם המודעות לנושא והעלתו כפי שנעשה בכתבה זו, עשוי לחולל שינוי. המחקרים שנעשו בספרות על סטיראוטיפים מראים מצד אחד עד כמה הם חזקים אך מצד שני, הם גם מראים שמודעות לתהליכים המתרחשים עשויים למתן את השפעתם. בנוסף כשנתחיל לראות יותר ויותר נשים מסגלות לעצמן תפקידים הנתפסים כגבריים במהותם, כך התפיסה הסטריאוטיפית תתחיל להתמוסס בדיוק כמו תפיסות מגדריות אחרות שהתמוססו עם הפיכתן לנפוצות כמו אשה עובדת, מנהלת או לוחמת קרבית".
זה גם עניין של חינוך
היילינגר מפצירה בנשים שנתקלו באלימות ברשת לדווח. בדיוק מסיבה זו קיים המרכז לאינטרנט בטוח. "פשוט תדווחו ואם זה קשה - תפנו אלינו", היא קובעת. "אנחנו זמינים בקו הפתוח ויכולים לעזור. אני מובילה את המרכז לאינטרנט בטוח ואני לא אומרת זאת רק כפמיניסטית אלא כאדם לאדם – בואו נעזור לעצמנו".
היא מאמינה כי בעוד עשר שנים נשים תמשכנה להיפגע אבל פחות מהיום: "מה שהכי כאב לי מהסקר הוא שרק 31 אחוזים מהנשים שהותקפו בחרו לדווח! רק 31 אחוזים! זה נתון מדאיג. באמצעות דיווח אפשר להלחם בתופעה ולמגר אותה. אני לא מאמינה ביכולת של גורמי האכיפה לטפל בכך".
היילינגר מוסיפה: "מיגור האלימות נגד נשים חייב להיעשות במסגרת הפעולות שנעשות למיגור האלימות בכלל. וכמו בהתמודדות הכללית תפקידו של החינוך הוא קריטי. צריך לדבר על זה כבר מגיל צעיר. האלימות ברשת היא תמונת המראה לאלימות, לתפיסות, להתנהגויות במרחב הפיסי, ברשת פשוט הסכין, האקדח או הפטיש הן המילים והתמונות".
צפו בג'ימי אוליבר מדבר על התופעה: שיימניג, הטרדות מיניות, איומים ואפילו הפצת תמונות עירום לאתרי פורנו:
איגוד האינטרנט הישראלי מפעיל כשירות לציבור, קו תמיכה לפגיעות ברשת ונותן מענה אנושי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. צוות הקו מטפל במאות פניות בחודש. כמחציתן קריאות לעזרה מצד כאלו שתוכן פוגעני שנכתב כלפיהם שיבש את חייהם והפך אותם לבלתי אפשריים.
לכל פנייה או שאלה: הקו זמין בטלפון 03-9700911 בדוא"ל: safe@isoc.org.il או דרך האתר safe.org.il. ווטסאפ: 054-8858911
