"סטיב ג'ובס": נראה טוב בנייד וגם בקולנוע
כנראה שיש אלוהים, והסרט "סטיב ג'ובס" מספר את סיפורו בדרך אינטליגנטית לשם שינוי, ובאמצעות תצוגת משחק יוצאת דופן של מייקל פאסבנדר. השחקן עשוי לזכות באוסקר על הופעתו, אבל האכזבה בקופות תפגע בסיכויי הסרט לפסלון. ולמרות זאת, מדובר בביוגרפיה מהנה ומעניינת
גם אלוהים סובל מטראומת ילדות, או במילה אחת: רוזבאד. זהו, למי שאינם זוכרים, השם שחרוט על המזחלת בה נהג להשתעשע צ'ארלס פוסטר קיין, האיש החזק ביותר באמריקה ואולי בעולם כולו, גיבור סרטו האלמותי של אורסון וולס, "האזרח קיין" (1941). אותה מזחלת שנשכחה בשלג כאשר הוריו החליטו למסור אותו למשמורת בהיותו ילד, וייצגה בעבורו את חוויית הנטישה שעיצבה את אישיותו ושעליה לא התגבר עד הרגע האחרון בחייו, שבו הגה את המילה החידתית ההיא, "רוזבאד".
כמו "האזרח קיין", גם "סטיב ג'ובס" ("Steve Jobs"), סרטו של דני בויל ("טריינספוטינג") לפי תסריט מאת ארון סורקין, הוא סרט על אלוהים. ובשני המקרים מדובר בדמות שהשפיעה על עולם התקשורת. שם היה זה איל עיתונות, פה מייסד-שותף של אימפריית "אפל", שבמובנים רבים הגדירה מחדש את התקשורת הטכנולוגית. אייקון תרבותי. איש החזון המשפיע ביותר של תקופתנו. מי שהמציא מוצרים שכולם אהבו, עיצב במידה רבה את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו היום, והרס את חייהם של מי שאינם סובלים את ריצודי מסכי הטלפונים החכמים באמצע סרט (גם בזה שעוסק בחייו).
אבל "סטיב ג'ובס" איננו "האזרח קיין". הוא גם לא מתיימר להיות. אבל קשה לחשוב על ביוגרפיות קולנועיות אינטליגנטיות שיימנעו מלהתייחס בדרך זו או אחרת לסרט הנ"ל שהגדיר ביוגרפיה קולנועית מהי. הוא גם לא "הרשת החברתית", שאף את תסריטו כתב סורקין (וזכה על כך באוסקר), ואשר גם הוא שרטט את דיוקנו של אדם שעל כישוריו החברתיים המוגבלים פיצה דווקא באמצעות טכנולוגיה שמחברת בין אנשים בעולם, תוך שהיא מייצרת סיטואציה חברתית-גלובלית חדשה של "לבד-ביחד".
שני הסרטים מתארים מהפכנים של עידן המחשב שמה שהניע את חזונם היו חוויות של נטישה/השפלה/תסכול רומנטי. שניהם גם מתוארים כחארות של בני אדם.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
זהו הסרט השלישי בשנתיים האחרונות על ג'ובס (קדמו לו סרט כושל בכיכובו של אשטון קוצ'ר, וסרטו התיעודי של אלכס גיבני "האדם שבמכונה"). בנוסף, נכתבו שתי ביוגרפיות שאחת מהן, מאת העיתונאי וולטר איזקסון שאושרה על ידי ג'ובס עצמו, שימשה בסיס לתסריט של סורקין שמחולק לשלושה פרקים. כל אחד מהם מתרחש סביב הצגה פומבית של האורקל את המצאתו-בשורתו החדשה.
הפרק הראשון מתרחש ב-1984 כאשר ג'ובס (בגילומו המרשים של מייקל פאסבנדר) עומד להציג את האב-טיפוס של מקינטוש (שאת סרטון הפרסומת לו בהשראת "1984" ביים רידלי סקוט), ונתקל בקשיים המעמידים את הפרזנטציה בסכנה. בעוד עוזרתו הנאמנה ג'ואנה (קייט ווינסלט) מנסה להציל את המצב, מגיעה אל מאחורי הקלעים אישה צעירה התובעת מג'ובס להכיר בילדתה הקטנה כבתו.
חמש שנים אחר כך, ג'ובס מפוטר מ"אפל" ושוב הוא מתכונן לעלות על במה ולהשיק את נקסט - מחשב בעל צורת קובייה מושלמת. עשר שנים מאוחר יותר, ב-1998, עם שובו ל"אפל" שעומדת על סף קריסה הוא מכריז בגאווה מעל פסגת האולימפוס על לידתו של ה-iMac. לאורך הפרקים בחייו מלווה אותו מערכת יחסים לא פתורה עם בתו, ליסה (בבגרותה מגלמת אותה פרלה הייני ג'רדין), ועם שותפו לשעבר, סטיב ווזניאק (סת' רוגן), ששב ותובע מג'ובס להכיר בתרומתו לחברה, וחש מתוסכל ופגוע מבגידתו של אלוהים בגדול מאמיניו.
עד הפצתו הרחבה באמריקה לפני כחודש נחשב היה "סטיב ג'ובס" לאחד המועמדים המובילים לאוסקר. אבל כישלונו הכלכלי המהדהד הפך את סיכוייו לקלושים (פסבנדר עשוי לגרוף מועמדות ואולי אף לזכות בפסלון). סביר להניח שהעובדה שמדובר בסרט שבקלות יכול להפוך להצגה - רובו, כאמור, מתרחש על במה ומאחורי הקלעים - והבחירה להתמקד בשלוש תקופות בחייו של ג'ובס, ולאו דווקא בהמצאות המאוחרות יותר שלו (ה-iPod וה-iPhone אינם מופיעים פה, וכן לא הקמתו של אולפן האנימציה פיקסאר), לא ענו על ציפיות חלק גדול מהקהל.
התנועה מהבמה אל מה שנעשה מאחוריה, והתחושה שאנו צופים בדינמיקה האינטנסיבית שבין הדמויות, כאילו "בזמן אמת" מטעינה בזיכרון את זוכה האוסקר אשתקד - "בירדמן". הדמיון בין ג'ובס לשחקן הפרפקציוניסט והנרקיסיסטי (בגילומו של מייקל קיטון) הנאלץ לתמרן בין דמויות שונות בחייו במה שאמורים להיות רגעי השיא של הקריירה שלו – ניכר בהחלט לעין.
בהתאם, קשה שלא להסתחרר מהסרט הזה שנשען על הופעה מדויקת - במקרה של פאסבנדר אפילו וירטואוזית - של כל השחקנים, ומצביע על צדדיו האפלים של האיש שכולם נהנו להשתעבד לחזונו. עם זאת, הסרט אינו מצליח, ואולי גם לא מנסה, לענות על השאלה מה הפך את ג'ובס למותג קפיטליסטי ומה היו מקורות השראתו, והפענוח הפסיכולוגי שהוא מספק בסופו נדמה בעיקר דחוק. גם סיפור יחסיו עם בתו (אחת מארבעה ילדים שנולדו לו במציאות) אינו זוכה פה לפיתוח נאות.
הסרט נעצר רגע לפני שג'ובס הוכתר רשמית כאלוהים של העידן הדיגיטלי. זה לא מקרה שבויל בוחר לפתוח אותו בקטע תיעודי-ארכיוני בשחור-לבן שבו סופר המד"ב ארתור סי. קלארק חוזה למעשה את בואו של המשיח ג'ובס. מה שבא אחר כך הוא תיאור מהלך של גאולה אישית שחווה ג'ובס לפני שיוכל למלא את התפקיד שייעד לו הנביא קלארק. וכל זה קורה בסרט סוחף ודינמי שמעז ואף מצליח להציג את סיפורו של ג'ובס בדרך בלתי שגרתית.
"סטיב ג'ובס" (ארצות הברית) - במאי: דני בויל, שחקנים ראשיים: מייקל פאסבנדר, קייט ווינסלט, סת' רוגן, ג'ף דניאלס, קת'רין ווטרסטון ומייקל סטולברג. אורך הסרט: 122 דקות.
