במקום שאין בו אהבה, לא צומח כלום / טור

אבי אבן

נפתח בגילוי נאות: אבי אבן הוא השחקן המוצלח והאהוב עלי ביותר מבין אלפי הנערים שזכיתי לעבוד איתם בקריירת האימון שלי. זה התחיל בנופשונית המיתולוגית בקריית בן גוריון, ועבר להפועל חולון. ילדים, נערים, נוער, קשר שנשמר גם כשהפך למאמן בעצמו.

ועכשיו הגיע הזמן להפריך את תיאוריית הלויאליות של עוזר למאמן. הדרך היחידה לשמור על נאמנות בין העוזר למאמן היא לקשור את החוזים שלהם. אם מפטרים את המאמן, גם עוזר המאמן מפוטר אוטומטית וזוכה לקבל את שכרו עד סוף העונה. את זה הסביר לי עופר ברקוביץ' אחרי שירד לאילת עם אפי בירנבוים. פיטרו את אפי, ועופר רצה ללכת איתו. אמרו לו להתראות, שברת חוזה. אפילו תשלם קנס. הבנת את זה ברוך? סגרנו את הפינה.

אבי אבן לא ביקש לעצמו את תפקיד המאמן, הוא עשה את שביקשו ממנו. הוא גם לא חתר תחת גודס, הם היו צוות מצוין. לכל השואלים מה הוא עושה כאן? מי זה? הרי לא אימן בליגת העל? הוא פשוט עושה מה שהבוס שלו ביקש ממנו. כמו שכולכם הייתם עושים. עכשיו אני כי ההוא הלך.

אבי הוא מנהיג, מבין כדורסל לעומק, מדבר עם השחקנים בשקט, לעניין, ולא בקלישאות של מאמנים. בגובה העיניים ולא כמאמן מלמעלה. מתייחס לכולם כבני אדם ומכבד אותם. במשך כל שנות הקריירה שלו, הדבר שבלט ביותר היו היושרה והצניעות שלו. הוא מענטש שהייתם רוצים שהבת/אחות שלכם תתחתן איתו. הוא לא הבעיה. ולכן הוא גם לא הפתרון.

כדורסל

נהוג לומר שמצבים כאלה כבר לא קשורים לכדורסל. מדברים על מלחמה, לאכול את הפרקט, לזנק על השלטים, להפגין אחריות. זה נכון אבל לא מספיק. מכבי מפסידה כל משחק בכדורסל, כי היא נבנתה מתקיעות מחשבתית על כדורסל מהמאה הקודמת. מהנחה שהמאמן הוא בובה ושהם בהנהלה יודעים לבנות בשבילו קבוצה. ואז אספו גדוד שחקנים בינוניים, שהגנה היא המלצה עבורם, שדומים מדי אחד לשני בכל עמדה, ומפריעים אחד לשני.

הם כבר יודעים איך לבנות קבוצה(צילום: ראובן שוורץ)

מכבי של העונה היא הקבוצה עם IQ הכדורסל הנמוך ביותר בהיסטוריה שלה. כמה כסף בוזבז על רכש, ובסוף ציר הבסיס הוא עדיין סמית'-רנדל-אוחיון, שגם הם הולכים אחורה בגלל צוות השחקנים סביבם, וגם בשל עבודת האימון הכושלת של פתיחת העונה.

עד מתי תגיע עזרה מיותרת על גבוה בפנים במחיר שלשה? כמה פעמים תיעשה עבירה שלוש שניות לסיום שעון הקליעות, אחרי שהלחץ דווקא עבד? כמה אפשר לראות את המסלול החופשי לטבעת של הגארדים היריבים, למרות השיפור המינורי בארגסיביות שהבליח לרגע ברבע השני? ובהתקפה, במקום ללכת לטבעת שוב ייעצר השטף, ויוזמן הפיק-אנד-רול הארכאי כאילו זה תרגיל הכדורסל של המאה. רוצ'סטי ימשיך לכדרר עשרות פעמים עד שיחליט מה הוא עושה, ואז יעלה על שלושה שומרים. זה לא כדורסל.

כמה כסף בוזבז ובסוף ציר הבסיס נותר סמית'-רנדל-אוחיון(צילום: עוז מועלם)

ומנגד דראושפקה כמשל, קבוצה שמשחקת כדורסל אירופי מודרני. קבוצה מאוזנת של שחקנים נכונים בכל עמדה, עם כבוד למאמן – ולמשחק. הכדור זז כל הזמן, מוצאים שחקן פנוי. סבלניים. מסירות, תנועה, פרגון, כדרור רק כדי לשנות זווית או לחדור. גבוה שיודע לזוז, לקלוע, ועושה דאנק בעמידה. בזכות הנעת הכדור וטעויות ההגנה של מכבי, מרקוישוילי קיבל מבטים חופשיים מדי, הזריקות של הטורקים מהשדה היו נוחות מדי, ולכן גם נכנסו באחוזים מדהימים. עבודה מצוינת של מאמן ומשמעת של קבוצה. אז עזבו אותכם ממלחמה. שחקו כדורסל.

רגשות

חמלה: העונה מתנפצות להן פרות קדושות ואקסיומות של שנים. "מכבי מתפוצצת אחרי הפסד ביורוליג" – זה היה אמור לקרות מול ירושלים, אבל כבר היה 20 הפרש לאדומים בחצי. גם מול אשדוד, אבל לא. ונס ציונה באה בשבת. "החלפת מאמן מועילה, לפחות בטווח הקצר" - אז זהו שלא. אולי כי לא באמת החליפו מאמן. לא השתנתה האווירה. "ההנהלה של מכבי יודעת מה היא עושה" - אז זהו שממש לא. עד עכשיו מכבי עוררה אנטגוניזם בקרב מקטרגיה. עכשיו היא מתחילה לייצר חמלה. וזה צריך להדאיג אותה הרבה יותר.

הדרך לייצר תקווה היא לשחרר את גונבי הדעת(צילום: עוז מועלם)

תקווה: אני מקווה בשביל הנהלת מכבי שהם יהיו חכמים, במיוחד בסיטואציה הנוכחית, לנקות את האוורות של עצמם, לפני שיביאו מאמן כאילו-שריף מבחוץ. רק חסר שמכבי תביא מאמן זר, תהפוך סופית ליזראעל סברס של שנות ה-2000, ותתנתק הלכה למעשה מהליגה הישראלית.

עכשיו זה ממש לא מופרך - החוזה השערורייתי עם היורוליג שדורך על ראשה של ליגת העל וקבוצותיה, מבטיח לה 30 משחקי יורוליג בעונה, ומבטח אותה כלכלית למרות העונה המבישה.

לכן הדרך היחידה לייצר תקווה, לפחות עבור האוהדים, היא לשחרר את כל גונבי הדעת: רוצ'סטי או/ו פרמאר, אונואקו ופבראני, לחלץ את יבזורי מקורי העכביש שנטוו סביבו ולהשמיש אותו, ולבנות קבוצת פורוורדים שתרוץ, תלחץ ותשחק יחד 40 דקות. מהכרת המועדון, הסיכויים לכך: שליליים.

אהבה: במקום שאין בו אהבה, לא צומח כלום. בהיכל מנורה אין האהבה שורה. פורחים שם לחץ, עצבים, תככים, קומבינות, תרגילים. אבל אין אהבה. תרגילי אזרוח אמריקנים ללא תשלום מס, סגירת היורוליג לקבוצות ישראליות אחרות, קבוצה שהיא מגדל בבל של זרות, הפיכת הקלע הישראלי הטוב ביותר לנער פוסטר שלא מתלבש לאף משחק. אין קמצוץ של אהבה. רק שספורט עושים באהבה, או לא עושים בכלל.