פו פייטרס: ההופעה שאירופה הפסידה
אפילו רגל שבורה לא מנעה ממנהיג הפו פייטרס דייב גרוהל לספק למעריציו בברלין מנה גדושה של להיטים, רגש ואסקפיזם מענג בדיסטורשן. למרבה הצער, הטרור כן. מור קומפני חזרה לערב בלתי נשכח בו חזתה בלהקת הרוק האגדית, שהחליטה לבטל את סיבוב ההופעות באירופה
את הטקסט הבא כתבתי לפני כמה ימים בברלין, לאחר הופעתם של הפו פייטרס. מכאן הם היו אמורים להמשיך לאיטליה, ולנחות מחר (ב') להופעה מתוקשרת אחת בפריז. אבל אז החשיכה את עיר האורות מתקפת הטרור האיומה, במהלכה בוצע טבח בהופעת איגלס אוף דת' מטאל - שגבה את חייהם של 80 איש.
בעקבות האירועים ביטלו חברי הפו פייטרס, כמו גם להקות אחרות, את המשך סיבוב ההופעות שלהם באירופה. הרגל השבורה של דייב גרוהל לא הצליחה למנוע מהמעריצים האירופאים את הרוקנ'רול המשובח שלו ושל להקתו. למרבה הצער, הטרור כן.
היום, מקבלות המילים המצורפות משמעות אחרת, שונה לגמרי, מצמררת. תחושתי האישית היא שאחרי אירועי סוף השבוע האחרון - עולם הרוק והופעות הרוק בפרט השתנה לעד. אני לא יכולה אפילו לנסות לדמיין איך מרגיש מי שנכח או איבד את יקיריו באותו אסון. איך מרגיש אדם שבסך הכל הגיע כדי להנות ממוזיקה משובחת ולשאוף מנה הגונה של אסקפיזם, של הפסקה מכרוניקה של שגרה מעייפת, ומצא את עצמו במרחץ הדמים האיום הזה.
יצאתי מההופעה הזו מחוזקת, מלאת תקווה והתבדיתי לגלות ששום מקום כבר אינו בטוח - לא כאן, לא שם. ובשום מקום, לבטח, שנאה ואלימות הן לא הפתרון. עם זאת, אני מאמינה גדולה בכוחה של המוזיקה לרפא כמעט כל דבר ואני יכולה רק לקוות שהיא תשוב להדהד במהרה בפריז, בהיכלי ההופעות באירופה ובעולם כולו. "אין דרך אחרת לומר את זה. זה מטורף וזה מבאס", כתבו הפייטרס בעמוד הפייסבוק הרשמי שלהם. לתחושותיהם אני יכולה רק לצרף את רשמיי מאחת ההופעות האחרונות שחתמו את הסיבוב הנוכחי שתם מוקדם מן הרגיל, בתקווה לימים יפים וקסומים יותר - ממש כמו באותו לילה בברלין, בו זכיתי לראות את אחת מאגדות הרוק הגדולות ביותר של ימינו.
ביקורות הופעות נוספות בערוץ המוזיקה של ynet:
אריאל זילבר בהופעה: אין עוד מלבדו
אינדינגב 2015: דווקא עכשיו, בריחה בישראל
בון ג'ובי בישראל: עשו היסטוריה בפארק
רק לפני כמה ימים, תחנת האו באן הסמוכה לאצטדיון מרצדס בנץ ארנה היתה עמוסה עד אפס מקום. במקום אנשי העסקים המעונבים הרגילים שחוצים אותה מידי יום, היה זה קהל של אולסטאר וחולצות פלנל. אנשים בשנות ה-30, ה-40 וה-50 לחייהם לצד נערים ונערות פסעו במהירות אל עבר הגשר המחבר בין התחנה לאצטדיון. חלקם פצחו בשירה אדירה. תמונת המצב העליזה הזו, אפופת עשן וריח בירה שנמזגת ונלגמת מכל עבר, מובילה למסקנה שהפו פייטרס חצו מזמן את מרחב זמנם, והם מדברים לכולם. בין שיחות בגרמנית ניתן היה לשמוע בבירור גם עברית צחה, שכן לא מעט מעריצים ישראלים ניצלו את המומנטום וטסו לראות את אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר בימינו באחד היעדים הקרובים יחסית.
האצטדיון, המסוגל להכיל 17,000 אנשים, קיבל מהנוסעים הישראלים שיצא לי לשוחח עמם את הכינוי "היכל נוקיה של ברלין", אולם כינוי זה חוטא למציאות שכן אין בו כל זכר לסאונד האיום של האחרון. מעבר לכך, הייתי סבורה כי המחיר הנוח יחסית אותו שילמתי על כרטיס ביום בו הוכרזה ההופעה, מחיר של 70 יורו (כ-300 שקלים), יקנה לי מיקום וזווית ראיה גרועים למדי.
לא כך היה הדבר - קיבלתי מקומות ישיבה מצויינים, קרובים לבמה באופן כמעט שערורייתי. מתשאול קצר בקופות הובהר לי כי מחירי הכרטיסים ליציעים הגבוהים והמרוחקים עוד היו נמוכים בהרבה. אין זה פלא אם כך שההופעה הזו היתה סולד אאוט חודשים ארוכים לפני מועד קיומה. אין ספק שההרפתקה הזו צרבה בכיס, אבל הסיכוי האפסי לראות את לוחמי הפו בארץ וטיסת לואוקוסט לברלין עשו את העבודה.
קשה לי לשפוט את צוותי ההפקות בישראל שכן עבודתם קשה בהרבה. העלויות בארץ קופצות מעלה גם בשל תוספת הבטיחות, והן ניכרות על מחירי הכרטיסים של האזרח הפשוט. ובכל זאת, עם כל ההתחשבות בקשיים הנלווים להפקת מופע רוק בארץ, לא יכולתי שלא להתפעל מהתמורה הרבה למחיר הכרטיס הנוח, דבר שלעולם לא היה מתאפשר בארץ. עוד חשוב לציין שנראה כי המארגנים לא ניסו לדחוס לחלל הזה יותר ממה שהוא מסוגל להכיל וכך היה האצטדיון מלא, אך מרווח. זו היתה הפעם הראשונה בה נכחתי בהופעה של להקה בסדר גודל שכזה ולא נמחצתי לחלוטין או סבלתי מחוסר חמצן.
אחרי מופע חימום משלהב של טרומבון שורטי ואנסמבל אורלינס אבניו הגיעה חצי שעת המתנה בלבד, מכוסה בוילון הנושא את סלוגן הפו פייטרס. בשמונה וחצי בדיוק שאג דייב גרוהל במלוא הגרון מאחורי אותו וילון. "אתם פאקינג מוכנים?", שאל והסתער אל הקאט ווק על כס מלכות מתנועע שנבנה במיוחד עבורו ועבור רגלו המגובסת. יתר חברי הלהקה נותרו בחלקה האחורי של הבמה, מוקפים אורות ומסכים בצורות וגדלים שונים.
את סיבוב ההופעות הנוכחי נוהגת הלהקה לפתוח תמיד בלהיט. כך היה גם כאן עם "Everlong". גרוהל השתולל בכסאו, ניסה לעמוד לפרקים וכשירה לאוויר את השורה "If anything could ever be this good again" לא יכולתי שלא לתהות אם הוא צודק. אני יכולה רק להניח שכן, בטח אם לוקחים בחשבון את אירועי סוף השבוע הטראומתיים.
גרוהל המשיך לצעוק במלוא הכח במעבר ל"Monkey Wrench" והלהיט הענק "Learn to Fly", בו נסע אחורה על כס המלכות והתמקם במרכז חבריו ללהקה. הוא לא פסח על השיר הפותח של האלבום האחרון "Something from Nothing" ועל עוד להיט ענק "The Pretender". מדהים כמה טוב הם נשמעים בלייב. החל מגרוהל עצמו שמדלג בקלילות בין הרגיסטרים הווקאלים, מהעליון לתחתון, בין צרחות ופלצט לשירה צלולה (בתוך כל זה הוא גם מצליח ללעוס מסטיק ולשתות בירה). כלה גם בחבריו ללהקה פט סמיר וכריס שיפלט בגיטרות, נייט מנדל על הבס ובראשם המתופף טיילור הוקינס שחובט ללא רחם במערכת התופים הורודה והבוהקת שלו. רמי ג'אפי מה"Wallflowers" הוא תוספת מרעננת על הקלידים. הדיסטורשן המובנה של הלהקה רק מתעצם בסאונד המשובח של האיצטדיון הזה, מהטובים שיצא לי להתקל בהם אי פעם.
הידיעות המרובות על תעלולים שונים וגימיקים של גרוהל במהלך הופעות הפכו טרנדיות מדי. חלק מהביקורת שהופנתה נגדו האשימה אותו במגלומניות, בין השאר בעקבות הבחירה שלו להפוך את אלבומה האחרון של הלהקה לסדרה תיעודית, בה כל שיר מוקלט בעיר שונה ברחבי ארצות הברית. ואז הגיע חודש יוני האחרון ואותה הופעה בשבדיה בה שבר את רגלו, אך התעקש לסיים את המופע. בהמשך, התעקש גרוהל להמשיך את סיבוב ההופעות עם רגלו השבורה. האקט הזה הפך אותו מאמן שנמצא כבר שנים רבות בעמדת הקונצנזוס לגיבור רוקנ'רול של ממש.
בהופעה הזו בחר גרוהל לזנוח את הגימיקים, או אם תרצו לעבור לגימיק אחר מסוגו בגזרת הרגש. הוא בוחר לשתף את הקהל בציור ילדותי אותו צייר לאחר שנפצע, ובו כס המלכות המדובר, עליו הוא יושב כעת - שהיה אז רק אפיזודה שטותית בדמיונו. אנשי ההפקה והתאורה של גרוהל הם שהפכו את הכסא הזה למציאות. הם לקחו את השרטוט הפשטני והפכו אותו למפלצת האורות והעשן עליה הוא מתנועע במרץ.
גרוהל הודה שהפו פייטרס לא נוהגים לעשות הפסקות בין שיר לשיר, אלא פשוט לנגן אותם בזה אחר זה. ובכל זאת הוא עוצר הכל ומודה לאנשי ההפקה שלו במשך דקות ארוכות. הוא מציין כל אחד ואחד מהם ואת סגולתו ובסוף מקדיש להם את "Big Me". אחרי הרגע המרגש הזה, הם ממשיכים לתת בראש עם "Walk" ו"Cold Day in the Sun" בביצועו הווקאלי של הוקינס, "My Hero" וכמובן "Breakout". התאורה מתחלפת באותה המהירות בה גרוהל שואג את הרפליקות שלו, נוטף זיעה ולא נח לרגע.
גרוהל מזמין לבמה את בוב מולד, אייקון אלטרנטיב אמריקאי, ומבצע איתו את "Dear Rosemary" ואת "Detroit Rock City", קאבר לקיס שהיתה אחת הלהקות הכי אהובות על גרוהל בילדותו. לאורך כל שיתוף הפעולה הזה גרוהל לא מפסיק להלל ולשבח את מולד, מפנה אליו את הזרקורים ומקפיד להדגיש שמהמעמד הזה גם הוא קצת מתרגש. אם עד כה היה נדמה שהצד ההומוריסטי נשכח הוא מגיע מיד - גרוהל פוצח בביצוע אקוסטי ל"Black Bird" של הביטלס, אך למעשה מתעתע בקהל רק כדי לקטוע אותו ולהרביץ את "All My Life" ומיד לאחר מכן את "These Days", בביצוע מרגש ומשודרג שאכן ממחיש שזה השיר שגרוהל עצמו הכי אוהב, מכל הרפרטואר העשיר של הפו פייטרס.
אפילו "Wheels" שלא בוצע זמן רב היה שם וגם הקאבר לפינק פלויד, "In the Flesh", שליווה את כל סיבוב ההופעות הנוכחי. לפני סיום גרוהל שוב מפתיע בכנות מרשימה: "אנחנו לא הולכים להעמיד פנים שנרד עכשיו ולא נחזור, כל עניין ההדרן הוא די מטופש. אני לא אוהב להגיד לילה טוב, אז במקום זה...". וכך סיים עם "Best of You" כשהקהל צווח איתו את המילים.
גרוהל ויתר חברי הלהקה ימשיכו עוד דקות ארוכות להרעיף אהבה, להשתחוות ולהודות לכולם עד שיעלמו אל מאחורי הקלעים. פועלי הבמה שהגיעו בתוך מספר דקות זכו לראות עשרות אלפי אנשים שמסרבים ללכת הביתה וממשיכים לשיר את המעבר מ"Best of You" שוב ושוב. השירה האדירה נמשכת אל המסדרונות והמדרגות, אפילו לתחנת הרכבת, נסחפת מעלה, כאילו נישאת על האוויר הקר ומהדהדת בכל רחבי ברלין.
לא היה חסר בהופעה הזו דבר. לא אנרגיה, לא רגש, לא ביצועים, לא סאונד, בטח שלא קסם. אפשר לומר על דייב גרוהל הכל. אפשר להירתע מהטרנדיות שלו ומהסגידה של ההמונים אליו, אבל אי אפשר לשכוח שזו סגידה שהרוויח אחרי שנים של עבודה קשה, ללא הפסקה. אפשר גם לטעון שהוא מגלומן או פרפקציוניסט, אבל זו תכונה שהיא כמעט לעולם לא חסרון בעולם המוזיקה. בעיקר רצוי לזכור שהמתופף המופנם ההוא של נירוונה עשה דרך ארוכה לפסגת הרוקנרול וממשיך להשאר רלוונטי גם אחרי שנים רבות, עם הווירטואוזיות שלו, באנרגיות בלתי פוסקות. ואפשר סתם להעריך אותו על זה שגם במעמדו הנוכחי הוא אוהב את הקהל שלו עד מוות ולרגע אחד לא לוקח אותו כמובן מאליו.
מעתה ועד להודעה חדשה, גרוהל וחבריו לפו פייטרס יורדים בעל כורחם מהבמה. וכשהרוחות יירגעו, כשהכאב יקהה, כשהפצעים יגלידו גם אם לאיטם - תהיו בטוחים שהם יהיו הראשונים לשוב ולהופיע, בפריז וברחבי העולם.
