זוהר פרסקו בפסטיבל העוד: קוסם ההקשה
תופי מרים, אותם כלי הקשה הזכורים למרביתנו מהילדות, הפכו למסמר הערב במופע השקת האלבום של זוהר פרסקו בפסטיבל העוד בירושלים. קוסם התיפוף אמנם הפריז במינון השירה, אך עדיין סיפק לקהל מפגן מוזיקה מקורית מעולה וברוכת סגנונות, מהבלקן ועד לג'אז פיוז'ן אמריקני
זוהר פרסקו הוא בכיר נגני כלי ההקשה בישראל. קל אצבעות, סוער בקצב פנימי, נגן נלהב ומעולה במיוחד. סגנונית פרסקו תואם ככפפה ליד לפסטיבל העוּד הבינלאומי בירושלים, במסגרתו הופיע אמש (שבת) בתיאטרון ירושלים. הפסטיבל הכל-כך מעניין ומשובח הזה, מתמקד כבר שנים רבות במיזוג של מזרח ומערב. מופעי המוזיקה שעולים בפסטיבל משדכים מגוון מסורות וכלים מוזיקליים של אגן הים התיכון.
וזה בדיוק מה שפרסקו עושה לאורך כל הקריירה המרתקת שלו. למין ימי בוסתן אברהם (הלהקה היהודית-ערבית שאבשלום פרג'ון הקים לפני 25 שנים ושבה שימש פרסקו איש כלי ההקשה), ועד לאלבום הסולו הראשון הרואה אור עתה. האלבום הזה מביא לקדמת הבמה את התוף מרים - כלי נחבא אל הכלים יחסית.
פו פייטרס: ההופעה שאירופה הפסידה
אריאל זילבר בהופעה: אין עוד מלבדו
אינדינגב 2015: דווקא עכשיו, בריחה בישראל
כולנו מכירים את תופי מרים עוד מימי הגן. מסגרת עץ או פלסטיק, שמשולבים בה זוגות של מצילות קטנות ויריעת תהודה מתוחה עליה. יתכן שמחמת הדימוי הילדותי הזה של תוף מרים, או מחמת הזהות "הנשית" שלו ("ותיקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות") - התוף הזה לא נחשב לכלי שזמרים או להקות מצאו בו עניין. אבל פרסקו דבק בכלי הזה מאז ילדותו, והיכולת שלו להוציא ממנו לא רק קצב ותהודות אלא אפילו סוג של מעין מלודיות - מפליא ממש. מי שאפשרה לזוהר להעלות את התוף מרים אל הבמה היתה אחינועם ניני, שכבר עשר שנים משלבת בהופעותיה את פרסקו תופי מרים.
התפיסה של זוהר פרסקו באשר לכלי הקשה בכלל ותופי מסגרת בפרט, שונה מהותית מזו הנהוגה במוזיקה המערבית (בין אם קלאסית, או עממית, רוק או פופ). אצל כל אלה, כל ההקשה הם אמצעי מלווה שנותן אולי בסיס קצבי ונפח, אך אינו יכול לעשות את ה"דבר האמיתי", את המלודיה וההרמוניה. את אלה מחוללים שם כלים אחרים (קשת ונשיפה) וקולות הזמרים. אך לשיטתו של פרסקו ניתן לחולל מוזיקה באמצעות כלי הקשה לא פחות ממה שיעשו מושכי הקשת או הנשפנים. בצד התנועה לקצב הלמות החבטות שלו על יריעת התהודה של התופים, הוא מחלץ מנגינות מצליליהם העיליים, מאותן תנודות דקיקות שבצד החבטות הבסיסיות. שם מסתלסלות להן ויברציות קוליות זעירות, שהקשב אליהן חושף מעין מלודיות. וזוהר מתרגם אותן לשירה.
כנגן, זוהר פרסקו הוא קוסם הקשה. הדומיננטיות שלו על הבמה אינה מוטלת בספק (למעט בקטעים שהפסנתר משתלט על המופע). תופי מרים שלו הם הבסיס והמסגרת של המופע כולו - נותנים את הקצב, העושר הצלילי ומנעד ויברציות נרחב. אשר למוזיקה שלו, זו גדושת השפעות. ברור שהוא בא ממסורת מוזיקלית של אגן הים התיכון, בעיקר הבלקן, אך הוא מושפע מאוד ממוזיקה הודית, ולא פחות מכך מג'אז בסגנון הרוק-פיוז'ן של צ'יק קוריאה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בעיבודי הפסנתרן הנלהב והמשובח שלו (תומר בר). העבודה של פרסקו עם המתופף שלו (מארק מושייב) אינטימית ממש. מושייב הוא מתופף מחונן, וגדולתו ביכולת שלו לתת מקום לפרסקו ולהשקיט את הנטייה הטבעית של כל מתופף לקבוע את הטמפרמנט של המופע.
בשואו הזה תפקיד התוף המרכזי שמור לפרסקו והמירימות שלו. אשר לשני נגני היבוא מכרתים (נגן הנָאי ונגן העוּד) - אלה הלכו לטעמי לעיבוד. וחבל. אישית אני חושב שפרסקו היה יכול לוותר על מקצת הזמרה שלו לטובת הנאי. כלי הנשיפה הקסום הזה, בודאי בשילוב עם העוּד, היה יכול לתת מענה ווקאלי מרתק, אולי אפילו עדיף, למקצת הקטעים שזוהר בחר לשיר. לעניות טעמי מכל מקום. כך או כך מדובר באירוע פסטיבלי משובח, מגוון, עשיר ומהנה. אין ספק כי התוף מרים העתיק והטוב, זכה אמש למלוא הכבוד שהוא ראוי לו.
מקצת ההיטלייטס שעוד צפויים לנו השבוע: מופע של וירטואז העוּד תייסיר אליאס; מופע של הזמר הערבי ונגן העוּד המחונן סמיר מח'ול עם נגן כלי ההקשה איתמר דוארי; מופע משולב, גם הוא ערבי-יהודי, של שירה, עוּד ודרבוקה עם שתי מוזיקאיות מרתקות ממזרח וממערב ירושלים, הן הלן סבילא ולירון מיוחס. ולא נפקד מקומם של יאיר דלאל, עופר כלף ואליהו דַגְמִי. כמו בכל שנה בפסטיבל, גם הפעם, יתקיים קונצרט מחווה גדול לאחד מגדולי הקלאסיקה הערבית. הפעם זה תורו של פריד אלאטרש, מגדולי הזמרים ונגני העוּד במאה ה-20. ומופע הסיום, במוצאי שבת הבא: מופע נדיר של פנדליס ט'אלאסינוס, מגדולי היוצרים והזמרים ביוון, שזו לו הפעם הראשונה שהוא מגיע לישראל
