מה מחבר בין לאנס ארמסטרונג לשאול המלך?
מוטיב "עלייתו ונפילתו" המשותף לשליט התנ"כי הראשון ולמלך הדוושה האמריקאי, מעלה את השאלה: האם אלוהים משחק איתנו בקוביות, או צופה בנו מהצד ומחכה לראות כיצד הדברים יתפתחו? חנוך מרמרי צפה ב"התכנית", סרטו החדש של סטיבן פריירס על לאנס ארמסטרונג וחזר עם תובנות חדשות
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-הָעָם, הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ יְהוָה, כִּי אֵין כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם; וַיָּרִעוּ כָל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ. (שמואל א, י', כ"ד)
הסוגיה שהוטלה לפתחי על ידי צוות 929 נשמעת כמו שעשועון ריאליטי לבעלי-טורים בדימוס: האם ניתן למצוא קווים מקבילים בין שנות מלכותו המיוסרות של שאול המלך, לבין לאנס ארמסטרונג, רוכב האופניים, המלך המודח של טור דה פראנס? ואם יימצאו קווים משותפים, האם ניתן יהיה להפיק מן ההשוואה תובנות חדשות אודות המלך הקדמון שנפל על חרבו; והאם ניתן להחיל אותן על מלך-מלכי המרוץ? על הרוכב אשר כל שבע חולצות השאנז-אליזה שלו - חולצות ראש-הפודיום הצהובות - קולפו מעליו בינואר 2013 באולפנה של אוֹפּרה, לעיני עשרות מיליוני מעריצים נכזבים - תרכובת לא שגרתית של חולי סרטן וחובבי אופניים, שלפחות מקצתם מוכנים לגזור את דינו כבוגד ולשגרו לשארית ימיו לאי השדים.
ההיענות מצדי לעיון מחודש בספר שמואל א' לאחר צפייה בסרט הקולנוע אודות ארמסטרונג נובעת כנראה מאותה סיבה. הנושא המוצע כל כך מופרך, עד שאי אפשר שלא להתמגנט לרעיון ההשוואה: לנסות למצוא קווי דמיון בין מלך הטור בחסד הדחף חסר-המעצורים שמפעם בו, לבין מלך אומלל בחסד האל; בין מלך למען עמו לבין מלך למען אמו.
"אני לא עוזב את אמא שלי ליד הדלת"
למען אמו? הנה אנקדוטה שארמסטרונג טורח לשתף בה את מעריציו באוטוביוגרפיה שכתבה מפיו סופרת הצללים סאלי ג'נקינס: עוד ב-1993, לפני הסרטן, כצעיר חזק ונטול סגנון, ניצח במרוץ יום ליחידים, שבו נקבע אלוף העולם. המרוץ התקיים באוסלו בגשם זלעפות והבחור החדש הפתיע וזכה בתואר הנכסף. את הניצחון הלא-צפוי ניתן לייחס ללהיטותו למתוח את שולי הסיכון. בעוד שאר המתחרים שמרו על רגליהם מהחלקה והתרסקות, ארמסטרונג פרץ בלי חשבון - התאבד על השלוליות וניצח. הוא הוזמן אל מלך נורבגיה ובא לארמון מלווה באמו. כשאמרו לו המאבטחים שיהיה עליו להיכנס למלך לבד, השיב "אני לא עוזב את אמא שלי ליד הדלת", נטל את ידה ואמר לה: "בואי נלך". רק הרצון להימנע משערורייה דיפלומטית וספורטיבית גרם למארחים להימלך בדעתם. איך אומרות האימהות הגאות? "איזה מלך...".
כנסו לעמוד 929 וגלו את התנך מחדש
צוות 929 המסור אִפשר לי צפייה ב"התכנית", סרטו החדש של סטיבן פריירס אודות מכונת השקר הכמעט-מושלמת שארמסטרונג בנה. אני מעדיף אמנם את "השקר של ארמסטרונג" של הדוקומנטריסט אלכס גיבני מ-2013, כי לרשותו עמדו אלפי שעות מצולמות מן המרוצים ועל גיבוריהם, ובעיקר בגלל הפרשנות המעניינת המוצגת בו באשר לנפילתו. וכך, בעוד עיניי נעוצות בסצנות הרכיבה המרטיטות באלפּים ובפירנאים, ובפריצות הלא-ייאמנו של ארמסטרונג מתוך חבורות המטפסים סמיכי-הדם במרוץ האופניים בן 20 הימים - ראשי משוטט בין פרקי ספר שמואל א', אי-שם בין טרשי ארץ בנימין, ותוהה על טבעה ההפכפך של רוח אלוהים ששרתה על המלך: לפעמים הרוח הצלֵחה ולעתים הרוח הרעה.
מבחינת הישגיו, שאול ראוי למקום כבוד בפנתיאון הלאומי. הוא המלך הראשון שאיחד את שבטי ישראל והתמודד בהצלחה עם המצב הביטחוני הרעוע - הצלחה שקשה לזקוף לזכות מלכינו העכשוויים. וכאן צפה ועולה השאלה: האם פרמדיקים נטלו מבחנות דם ושתן מן המלך בחסד האלוהים אחרי הקרב עם עמלק? האם שמואל הנביא הקפיד לוודא שאותו בן-קיש לא השתמש בחומרים אסורים במהלך המלחמות שניהל? איך אחרת אפשר להסביר את הצלחתו המסחררת: "וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ. וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת-עֲמָלֵק. האם אפשר להאמין שהמלך התנ"כי הוביל וניווט את מלחמותיו בלי אמפטמינים, טסטוסטרונים ואריתרופויאתינים בדמו?
ואיזה סם גרם לשאול המלך שלא למלא את הוראות האלוהים, כפי שהועברו לו מפורשות מפי שמואל: למלא אחר הדיבר "לא תחמול" ולהשמיד את עמלק " מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה"? האין זה האומץ המוחלט - להמרות את פי האל ולדבוק בהומניזם בשר ודם? בסם החמלה?
כל עם רוצה מלך
עַם, את זה יודע כל נתין, הוא תמיד מאכל מלכים. ועם זאת, כפי שעבד לומד לאהוב את אדונו, עַם לְמוּד-ניסיונות מרים ממשיך לפנטז על "מנהיג שישמור על הביטחון". גם מיליוני הצופים בטור דה פראנס, הנקהלים לאורך 3,700 הקילומטרים של המסלולים השנתיים שגומאים רוכביו, רוצים מלך. תנו להם מישהו כמו אדי מרקס, ז'ק אנקטיל, ברנאר אִינוֹ, מיגל אינדוּריין - כל אחד מאלה השתלט על המרוץ הגדול וניצח חמישה טורים מבין ה-102 שהתקיימו עד כה, וסיפק אושר עילאי לנתיניו, כאשר הדיח את קודמיו והגן בהצלחה על כיתרו מכול הטוענים לו.
תקופות המעבר בין מלך למלך הבא מאופיינות בשנים של מאבקי נסיכים שבאים ונעלמים, לא מעטים מהם יוצאים לריצוי תקופות השעיה בגלל חריגה מכמות החומרים האסורים שבדמם. והנה בא ארמסטרונג, היישר ממסדרונות הכירורגיה האונקולוגית, ובראש חבורת מקצוענים ממליך עצמו על הענף הספורט הקשה מכולם, בניצחונותיו בשבעה טורים רצופים. היחיד שהתקרב להישגו היה אינדוריין שהודח על ידי להק הנסיכים ב-1996 אחרי חמישה טורים רצופים, כשלמוקיריו אין מושג מה זרם בעורקיו, רגע לפני שמעבי הדם הופיעו בבתי המרקחת ונמכרו לכל המעוניין. ביארן ריס, מנצח טור 96' ומנהל ספורטיבי מחונן, הודה כעבור שנים שברגעי ההכרעה באותו מרוץ, שבהם הדיח את אינדוריין, היה בגדר משתמש.
המכנה המשותף המתבקש בין השליט התנ"כי הראשון שזכה לתרועות "יחי המלך", למלך הדוושה האמריקאי, הוא מוטיב "עלייתו ונפילתו", שאותו ניתן להדביק לאינספור גיבורים, ומכאן מתחילים ההבדלים: בעוד ארמסטרונג מפלס בכוח, בשאפתנות חסרת מעצורים, בחוצפה עילאית ובסיבולת נדירה את דרכו, את שאול היה צריך לגרור ממשימת יומו אל מעמד חפיפת הראש בשמן המלוכה. ומה כמו אתונות אבודות מגלם מסירות ואחריות של בן הכפר לחיות המשק.
ספק אם ועדת טירקל היתה מאשרת את שאול בן-קיש, שלא עבר בית ספר למנהיגות ולא הוציא תואר בהתכתבות, איש גבה קומה הבא במבוכה ברשות הרבים. לימים הסתמן כי ניחן בנפש מסוכסכת, אולי אישיות דו-קוטבית, אולי תסביך רדיפה. עם פרופיל שכזה היתה לשכת ההשמה שולחת אותו בקושי למרעה. אבל הבוס שבשמיים הרואה לכל נפש, חשב אחרת. ונציגו עלי אדמות, הנביא המקראי בעל הגישה למסמכים חסויים, הדליף מן הסתם את המידע הרפואי למספר המקראי, בליווי פרשנות הולמת: "וְרוּחַ יְהוָה סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה (שם, ט"ז, י"ד). אי אפשר לקרוא את המשפט הזה אחרת: שאול מוצג בו כמדיום. כשציית, היתה זו תוצאה של רוח אלוהים ששרתה עליו, וכשהתריס כנגד הסמכות (הנבואית, השמימית), היה זה סימן שרוח רעה ביעתה אותו.
רציתם מלך? קחו ותיחנקו!
לא רק ששאול היה חסר מושג אודות העתיד המיועד לו, אלא גם לשני רוקחי העלילה, האל והנביא, לא היה ברור מה הם רוצים. הבוס הגדול נעלב מעצם רצון העם במלכות ארצית, כפי שיש במדינות מתוקנות - מלכות שיודעת לעבוד עם חרב וכידון ולא זקוקה לנסים משמיים. והמנג'ר שמואל מבין זאת ומיטיב להסביר את עמדתו האנטי מלוכנית: את בניכם ובנותיכם, שדותיכם וכרמיכם ייקח המלך שתמליכו עליכם ואתם תהיו לו לעבדים. וכשאינו מצליח לשכנע, הוא מקנח ככל פאסיב-אגרסיב ב"רק אל תבואו אחר כך להתלונן": "וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא".
מי שמבקש למצוא שביב תחכום בפועלו של המנהיג הזקן יוכל לטעון כי שמואל סידר לעם הקפריזי ולבוס הנרגן שבשמיים את הבחור הכי לא- מתאים שניתן היה למצוא במודעות הדרושים בהרי המרכז, בכוונה תחילה. כמי שמבקש לומר: רציתם מלך? קחו ותיחנקו!
ארמסטרונג, בן הפרבר האמריקאי חסר הפנים, ידע בדיוק מה הוא רוצה וחתר להשגה בכל מאודו. הוא ניחן במתת הגנטיקה - יכולת פמפום גבוהה של דם עשיר בחמצן, תאוות ניצחון ותוגת התבוסה. אך אישיותו התעצבה בבית בו שלושה גברים עלובים גילמו בזה אחר זה דמות-אב מפוקפקת. וכך פיתח הנער מנועי-דחף אדירים: הדחף של בן יחיד לשמח את אמו הבודדה, והדחף לנקום את העלבון לו זכה מהנהלת קבוצת האופניים הצרפתית קופידיס, שהחתימה אותו על חוזה רכיבה לעונת 1996, וכאשר התבררה חומרת מחלתו - סרטן אשכים מפולש עם גרורות למוח, עם עשרה אחוזי סיכוי להחלמה ואפס סיכויים לחזור להתחרות - עשתה כל מאמץ להתנער ממנו.
המחלה היא שיצרה את המפץ הגדול. ארמסטרונג לא התפלל לנצח את הסרטן, הוא הוא הכריז עליו מלחמה. הוא יצא לדרוס אותו, לנצחו ולהשפילו. להשיג ניצחון מוחלט ללא חרטה, ללא בקשת עזרה ורחמים מן היושב במרומים - ניצחון שבקצהו הבטחה לחזרה לכבישי המרוץ הגדול. ארמסטרונג כפר בקיומו של בוס שמימי. הוא לא האמין באלוהים, לא התפלל וכפר בכל מה שמריח ממנו נס. מחלתו גרמה לו "להאמין ברופאים, בתרופות ובניתוחים".
על מקורות האתיאיזם שלו, סיפר כי בנעוריו תיעב את אביו החורג, גבר מלקה בשם טרי ארמסטרונג, ("יצור זועם שטוף טסטוסטרון, שבגללו קיבלתי רושם שהדת הממוסדת נועדה לצבועים", כדבריו). כך, פשוט, היתה לו תכנית ארצית ותכליתית לחזור מהסרטן - והוא חזר.
ארמסטרונג הקים כנסייה חדשה
רק הנרי השמיני, שהמיר את עליונות הוותיקן בכנסייה האנגליקנית הצייתנית כדי להיחלץ מנישואיו הקודמים ולאפשר את נישואיו לאן בוליין, היה מלך גדול כארמסטרונג. במושגי עולם הספורט ארמסטרונג הקים כנסייה חדשה כדי לחזור לעניינים. הוא החייה את קבוצת האופניים האפרורית של הדואר האמריקאי, יו.אס פוסטל, ושלט בה ללא מצרים. וככל שקיים את הבטחותיו והביא זכיות נוספות, הלך והתעצם מעמדו. הוא היה למלך הקבוצה, הוא בחר את רוכביה, כמו את הנהלתה, את מקורות המימון ונותני החסות. הוא הביא מנג'ר כלבבו - את רוכב העבר והמנהל הספורטיבי הבלגי יוהן ברוניל, ואת רופא הספורט הנועז מיקלה פרארי שהפך את החומרים האסורים לנדבך המרכזי בתכניות שלו: אימון, מינון, תזמון. המינון הנכון והתזמון המושלם של חומרי הניצחון, שמתפוגגים רגע לפני בדיקת הפקחים.
במקביל הקים ארמסטרונג את קרן ליבסטרונג, הפרויקט היומרני שגייס לו במרוצת השנים 300 מיליון דולר, שסיפק תמיכה נפשית ומקצועית והשראה חילונית לכל חולה סרטן המאמין בנס מעשי ידי אדם. מיליונים כאלה עקבו אחרי כל מילה שאמר וכל קילומטר שרכב. היו שטענו כי כל המפעל הזה הוא כיסוי ציני לתעשיית הסימום שניהל, אבל הרושם הוא כי אלה הטוענים זאת - הם הציניקנים. אין סיבה לחשוד בו שלא היה מעוניין בכל מאודו בהצלחת המפעל.
שאול המלך התבשר די מהיר, במושגים של בתי מלוכה, ששמואל העמיד לו יורש בעודו במלוא כוחו. ואם אין די בכך, הסיפור המקראי הביא את מחליפו המיועד אל תוך ביתו ומשפחתו. עם אובדן השליטה איבד שאול את מקור הסמכות שבשמו פעל ויצא לחפש השראה/אמונה בחבורות ה"מתנבאים" - אותו סוג האנשים שגירש בעבר מממלכתו. אבל הגרוע מכל - כפי שחווה ארמסטרונג בראיון עם אופרה כעבור 3,100 שנה - הוא אובדן אהבת העם: וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים; וְעוֹד לוֹ, אַךְ הַמְּלוּכָה.
מה היה קורה אילו שאול היה משסף את אגג העמלקי כרצון האל, ללא קורטוב חמלה ולא ממתין לשמואל (ששיספו במו ידיו)? האם הכס היה נותר תחתיו? ומה אילו אבן הקלע של דויד היתה חולפת לגוליית בשריקה ליד האוזן, כי אוחז המקלעת לא להספיק להתחמם, או כי נשבה פתאום הרוח?
האם אלוהים משחק בקוביות?
שני המלכים הללו מייצגים שתי אפשרויות: האחת, שהאל מפעיל את המלך, וזה אינו אלא כלי להגשמת תכניותיו, והאחרת היא שהאלוהות אינה מתערבת והכל בידי אדם. האם אלוהים משחק בקוביות? כלומר צופה בטור דה פראנס ישירות מיורוספורט, מתעצבן ותוהה איך תסתיים הפרשה הזאת? או שמא האל מפעיל ישירות את לובשי החולצה הצהובה ואת הטוענים לה, וגם את תחקירני הסאנדיי טיימס ואת ראש הרשות האמריקאית למניעת חומרים אסורים בספורט?
מה היה קורה אילו ארמסטרונג לא היה מתעקש לחזור ב-2009, ארבע שנים לאחר שהפך לאלוהים בשר-ודם בשבעת ניצחונותיו (ובשמיני, הגדול, על המחלה)? קרוב לוודאי שכל תאריו היה נשארים בידיו לנצח. מה היה קורה אילו העניק לחברו הטוב פלויד לאנדיס, שנזרק מטור 2006 בגלל גודש הסמים שנמצאו בדמו, הזדמנות נוספת, כשביקש מקלט בקבוצתו החדשה של ארמסטרונג, "הנקייה" כביכול? היה זה לאנדיס הפגוע, שמסר לבסוף את עדות הזהב שהובילה לקריסת קבוצת השקר של אדונו לשעבר: 26 עדים, 11 מהם היו אנשי קבוצתו, העידו על קבוצת הסם והסוד. וכך, כמו לשאול המקראי, למלך שבעת הטורים לא נותר אפילו נושא כלים שימית אותו, והוא נאלץ ליפול על חרבו לבד, ללא חברים, ללא גייסות, לעיני עשרות מיליונים מרומים ונבוכים.
ארמסטרונג לא היה גרוע מחבריו למרוץ; הרי כולם השתמשו ורובם הושעו. אבל הוא הפך את התופעה לתעשייה. הוא לא חיכה שהאל ירד מן המכונה, אלא בנה מכונה מושלמת והפך עצמו לאל: הבוס, המנג'ר, הנביא, המצביא. הוא עלה במו רגליו ודוושותיו אל המכונה ונטל בידיו את הגאיה. וכשהמכונה דהרה במדרון והעדויות הצטברו עליה כמשקולות, היה מאוחר לרדת ממנה. לאנס ארמסטרונג הפך לוולטר ווייט שהפך להייזנברג.
אלמלא היה חוזר ב-2009, היינו ממשיכים לספר שארמסטרונג הוא הגאון שניצח למען אימא, נגד ארמסטרונג-האב ונגד כל הקופידיסים שבעולם. הוא היה חוזר אחרי ניצחונו השביעי ב-2005 אל הצמידים הצהובים ואל חולי הסרטן שלו, ואולי מתמודד יום אחד מטעם הרפובליקאים על המושב הטקסאני בסנאט. ולמה שלא ירוץ עם הכריזמה שלו לנשיאות? ולמרות שערוריית פתקי הצבעה כפולים, יושבע לנשיא, כלומר למלך. הרי הכול בא מלמעלה, כלומר נופל משם.
לפנייה לכתב/ת 
