לקרוא לטרור בשמו

מלחמה בטרור מתחילה בתודעה: אתה לא נלחם בטרור ולא מנצח אותו עם תודעה מזויפת. כדי לנצח, צריך לקרוא לרוצח בשמו, לאויב בשמו, לטרוריסט בשמו. כשם שאיש לא צריך להסס לקרוא לרוצחים וטרוריסטים מהימין הקיצוני "ימין קיצוני", כך גם נכון לקרוא לרוצחים מארגוני טרור איסלאמיים בשמם המפורש: "זהו טרור מוסלמי".

עוד בערוץ הדעות:

לשים גבול לטרור

להתעורר! הגיע שלב המעשים נגד דאעש

בין חד תרבותיות לרב תרבותיות - מדיבור למעשה

האברכים ושוד הקופה הציבורית

האם חג הסיגד יהפוך למימונה הבאה?

בספרו המדכא של מישל וולבק "כניעה", המתאר את השתלטות האיסלאם על צרפת, מתרחשים אירועים די דומים לאלה שקרו בסוף השבוע בפריז. באחת התמונות בספר חבורה של אינטלקטואלים שקועה בשיח פסאודו-אינטלקטואלי כשברקע נשמעים קולות של פיצוצים, ירי ונפץ. החבורה אמנם שומעת ויודעת במה מדובר, אך בוחרת להתעלם ולא לראות את הטרור על סף הבית. מעמידה פנים של שגרה. כאן מתחילה הכניעה - הרבה לפני שהשמאל הפופוליסטי חובר (בספר) לאיסלאם הפוליטי ומגיש למנהיג מוסלמי "מתון" את נשיאות צרפת על מגש של כסף.

רבים בישראל לא מחבבים את נשיא ארה"ב ברק אובמה. אבל אובמה מוביל ללא היסוס וללא מורא את המלחמה הגלובלית בטרור, כולל הוצאות להורג ממוקדות של מובילי הטרור. אובמה גם נוקט בשמות המפורשים של המובילים, ומפנה אצבע מאשימה כלפי הטרור המוסלמי הקיצוני. לא מעטים מעמיתיו המדינאים זזים באי-נוחות מופגנת למשמע דבריו.

אי-הנוחות שחשים האירופים לדבר על הטרור האיסלאמי מובנת. יש באירופה שנאת אסלאם באשר הוא, לצידה של אנטישמיות עמוקה - ולא במקומה, כפי שנוטים לחשוב אצלנו. אך הדרך לפעול נגדן אינה על ידי הכחשה וטיוח. כשהבריטים עורכים טקסים לציון מתקפת טרור אסלאמית בלונדון בלי לומר מי היו התוקפים, הם גם מסלפים את האמת, גם מוסיפים תחמושת לקבוצות השנאה הקיצוניות וגם מגבירים את התסכול של הטרוריסטים - תסכול המעודד אותם לעוד פיגועים.

מלחמת תרבויות

שפה יכולה לשמש חלון אל המציאות או אמצעי שליטה. לא לחינם ממציאים משטרים טוטליטריים שפות מיוחדות משלהם, גרסאות מהפנטות ומשעבדות של השפה הלאומית. בכך הם מתכוונים ליצור יקום מקביל לנורמלי - יקום מפוקח ומוגבל. זה בדרך כלל מצליח רק לזמן קצר, אך קטלני. אלא שגם הדמוקרטיות חוטאות בכך כשהן מתכופפות לדרישות של תקינות לשונית פוליטית, שהופכת בהדרגה למחסום על העיניים של הציבור. כזה ששמים על פניו של סוס כדי שלא יביט חלילה שמאלה או ימינה.

מבחינה זו מרתק ועצוב היה לקרוא את הביקורת בכתבי עת ליברליים מערביים על הספר "כניעה"; המבקרים יצאו מגדרם להוכיח שהמחבר לא באמת התכוון להתריע מפני השתלטות האסלאם על צרפת אלא רק מפני כניעה אינטלקטואלית לאיזשהו כוח פוליטי אנונימי. כשהפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי החל לדבר על "איסלאמו-פשיזם" ועל "ברבריות חדשה", הוא הוקע על ידי חבריו האינטלקטואלים כנגוע בגזענות. כעת מאמץ מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי את הכינוי, גם אם בניסוח יותר מרוכך.

אסור לטעות: זו לא המלחמה בסוריה שיצרה את הפשיזם האסלאמי. את הטרור חסר

 האבחנה והסוגד למוות מוביל זה שנים רבות האגף הפשיסטי באיסלאם, הלובש ופושט צורה. פעולות הטרור שלו קשורות רק קשר רופף, אם בכלל, לנעשה בסוריה או במדינה ערבית אחרת. דאעש מפוצץ מטוס רוסי אזרחי כי הרוסים תומכים באסד, ורוצח אזרחים צרפתים כי צרפת מתנגדת לאסד. מישהו באמת מבין מה גרם לאל־קאעידה לבצע את פיגועי ה־11 בספטמבר?

המלחמה בטרור מתנהלת באפיקים רבים, רובם סמויים מן העין. אפיק אחד גלוי הוא אפיק השפה, אפיק התרבות. זו מלחמת תרבויות, וכניעת הדמוקרטיה באפיק קריטי זה עלולה להוביל לכניעתה גם באחרים.

המאמר פורסם היום ב"ידיעות אחרונות"