"כולם אוהבים את הקופרס": עוד שי לחג
יש הרבה מאוד שחקנים מוכרים בקומדיה המשפחתית "כולם אוהבים את הקופרס", והם באים עם נורת אזהרה של סרט אנסמבל לחג המולד. ואכן, יש בסיפורים המצטלבים פה הרבה קלישאות, אבל לזכותם של היוצרים נאמר: הם מנסים לגעת במקומות הנכונים, באופן קצת שונה
סרטי אנסמבל לחג המולד או חג האהבה עשויים להיות איומים במיוחד. הרבה סיפורים קולנועיים קצרים שמעורבבים יחד לבלילה רומנטית הם בדרך כלל לא החומר ממנו עושים יצירות מופת. לרוב הדמויות יהיו קלישאות צפויות והדברים שקורים להן בהתאם יובילו במסלול קבוע מראש לארוחת חג ואיחוד מרגש ודומע, או לאיזו הצהרת אהבה קורעת לב, ברוח החג.
הפתיח של "כולם אוהבים את הקופרס" בבימוי ג'סי נלסון ("קוראים לי סאם") לפי תסריט של סטיבן רוג'רס מנסה לשבור ולו במעט את התבנית המוכרת. על רקע אימג'ים טיפוסיים של חג המולד - סנטה שהולך ברחוב, בתים מוארים וכל מיני מאפים ומתוקים בצורת בובות שלג מתנגנת מוזיקה נעימה, של להקת אינדי במקום של הקלטה מסורתית של שירי החג. גם רוב זוויות הצילום של העוגיות החמודות עקומות במתכוון, והפרצופים שמצוירים עליהן מזעיפים פנים ולא מחייכים. גם הסנטה בדרך לעבודה לא נראה מרוצה במיוחד.
אבל בדיוק כשמתחילים לחשוב שאנחנו לקראת סרט כריסטמס קצת אחר, קורה משהו מוכר: קריין מספר לנו על הדמויות שתכף נפגוש, ועל הזיכרונות שלהן מימי החג בשנים עברו. המספר בקולו של סטיב מרטין נשאר אלמוני עד סוף הסרט, למרות שדי ברור מי הוא, ומדובר באנקדוטה חביבה בהתאם לז'אנר ולא באיזה גילוי מרעיש.
הוא מספר לנו על הנפשות הפועלות, בני משפחת קופרס (לא לבלבל עם הפוקרס – משפחה בוטה יותר מקומדיה אחרת) שתכף יתכנסו לארוחה חגיגית אצל ההורים המאושרים, לכאורה. ג'ון גודמן ודיאן קיטון מגלמים את שרלוט וסאם שנישואיהם בני 40 השנה עומדים על בלימה. עכשיו אחרי שהילדים שלהם כבר מבוגרים, חלקם הורים בפני עצמם, הם לא בטוחים מה נשאר להם מעצמם ומהזוגיות שלהם, והאם הם עדיין אוהבים זה את זו בכלל.
הסיפורים שלהם ושל קרובי המשפחה סביבם נעים על ציר הקיטש מטיפוסיים מאוד לקצת יותר מקוריים. מבין כולם, המוצלחים מכולם הם ההורים עצמם. לצדם אנו מתוודעים לבתם אלינור (אוליביה וויילד) שעסוקה בלחשוב שהיא לא טובה מספיק, הנחה קצת משונה כשאת נראית ומתנהגת כמו אוליביה וויילד.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
אלינור היא אישה עם לב שבור טיפוסי, אבל האופן שבו היא פוגשת את הבחור שעשוי להצית מחדש את האהבה בליבה ואת האמון שלה בזוגיות בכלל, חביב דווקא כי הוא קצת סליזי לכאורה. היא מושכת את הזמן בשדה התעופה לפני הארוחה המשפחתית ופוגשת חייל נאה (ג'ייק לייסי) עם ערכים הפוכים מכל מה שהיא ומשפחתה מאמינים בו, אבל עם חוש הומור. הכימיה המיידית ביניהם מובילה בהמשך לקומדיה קטנה ורומנטית של שקרים וטעויות בתוך הסרט הגדול יותר.
מהצד הקריפי יש את הסיפור של אבי המשפחה בגילומו של אלן ארקין, שנקשר למלצרית (אמנדה סיפריד) שצעירה ממנו בכמה עשורים ומוזגת לו קפה ומגישה לו אוכל בינוני באותו דיינר, כל יום. זה נראה כמו עוד גבר מבוגר שמטריד אישה שצעירה מספיק כדי להיות הבת שלו. העניין הזה מודגש במיוחד כי הוא קצת מאוהב בה, וגם היא היתה בו אילולא הם היו כה רחוקים בגיל. המודעות הזו הופכת את הסיפור מלא נעים לנוגע ללב. גם הוא, וגם יתר הסיפורים בסרט טובלים בקיטש. הוא מקבל חיזוק על ידי משחק עריכה קבוע שבו כל כמה סצנות הדמויות נראות לנו לרגע כפי שהן זוכרות את עצמן.
המספר מוביל אותנו הלוך ושוב בנבכי הזיכרון של הדמויות. למשל, האחיות המבוגרות הן פתאום ילדות קטנות שרבות ביניהן, אלינור חוזרת בזיכרונה לסיבה שהלב שלה שבור כל כך, האנק (אד הלמס) זוכר איך היה טוב בעבודה שלו ממנה פוטר ועוד סצנות קטנות מתוקות-מרירות מגיחות לפרקים. הן לוחצות בצורה אפקטיבית על כפתורי הנוסטלגיה והרגש, גם אם ראינו את הטריק הזה במיליון סרטים וגם אם השימוש בו מוגזם.
"כולם אוהבים את הקופרס" היה יכול להיות סרט הרבה יותר מעיק, אבל הוא עובר כסרט חג נעים ונחמד. זה קורה בזכות נקודות רגישות שהוא מצליח לפגוע בהן בצורה די מדויקת ביחסים בין הורים לילדים וביחסים בתוך המשפחה בכלל, ותודות לצוות שחקנים משובח שכולל גם את מריסה טומיי ואלכס בורסטין שמנסה להוציא את המיטב מאווירת החג.
גם אם מדי פעם ההסברים של המספר והתובנות של הדמויות מגיעים לרמות מתקתקות עד חנק, החוויה הכוללת קלילה וסבירה. אם, זאת אומרת, אתם מחבבים סרטי חג מולד, שתמיד יגיעו עם איזו בדיחה על יהודים שלא חוגגים והבה נגילה, כמובן.
"כולם אוהבים את הקופרס" - במאי: ג'סי נלסון, שחקנים ראשיים: ג'ון גודמן, דיאן קיטון, אוליביה וויילד, אלן ארקין, אמנדה סיפריד, מריסה טומיי, אלכס בורסטין. אורך הסרט: 107 דקות.
