הריון אחרי הפלה: "הדמעות פשוט זלגו"
רינה ורן רוקח איבדו את התאומים שלהם באמצע ההריון. למרות הכאב העצום החליטו לנסות שוב - וחשפו סיפור עצוב ומאושר בו זמנית ב"בייבי בום". "הפלה זה אירוע מכונן לכל החיים", הם מספרים בראיון
בשבוע ה-19 להריון עם תאומים, הרגישה רינה רוקח כאבים בבטנה. היא לא חשבה שמדובר בבעיה חמורה, אבל ליתר ביטחון הלכה להיבדק במרפאה - ושם הכתה בה הבשורה המרה. "הרופאה הרימה את הראש, הסתכלה עליי ואמרה 'אני מצטערת זאת הפלה'", היא מספרת.
רינה ובעלה רן מיהרו להגיע לבית החולים עוד לפני שהצליחו לעכל את מה שהתרחש. "היתה דממת אלחוט" היא נזכרת, "הייתי בטוחה שבבית החולים יגידו לי שהכל בסדר. הייתי בהכחשה, וגם שם אמרו לי שזו הפלה. רן ישב מאחורי הפרגוד ופרץ בבכי, זאת הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה".
שנה לאחר מכן נכנסה להריון שוב - הפעם היא זכתה להגיע לחדר הלידה וללדת שם את בתם יובל. את הרגע הזה הם בחרו לתעד בתוכנית "בייבי בום", בפרק שישודר הערב (ד') בערוץ 10, אף שהם מצהירים שמדובר בצעד מאוד שונה ומשונה עבורם. "לא מתאים לנו להיחשף ככה בתוכנית טלוויזיה כי אנחנו לא אנשים של חשיפה", מסבירה רינה, "רציתי פשוט לסגור מעגל. כל ההריון והשנה הזו היו מאוד קשים לנו מבחינה נפשית, פיזית וזוגית. אמרתי יאללה - הכל שונה בהריון הזה, אז נלך עד הסוף".
איך ההפלה השפיעה על החיים שלכם?
רינה: "זה רגע קשה מאוד. לא חשבתי שאני אאבד אותם. כבר הגעתי לשלב שהרגשתי אותם, והתחלנו להעיז לחלום על השמות שלהם, ולדבר על להחליף אוטו. הרשינו לעצמנו לתכנן תוכניות והכל התפוצץ בפרצוף. את הזוגיות זה הורס ומחזק במקביל. מצד אחד זה עצב וכאב שמאוד קשה להתמודד איתו. בהתחלה מאוד נסגרתי ואחר כך הייתי צריכה לדבר - ורן הוא לא בן אדם שמדבר, הוא רצה להמשיך הלאה. אני בן אדם של חפירות. לפעמים זה היה על חשבונו, אני התפרקתי והוא החזיק אותי".
רן: "כאב, עצבות. אתה מבין שאיבדת תאומים".
הבטן נעלמה
רינה (34) היא אחות במחלקת ילדים בבית החולים מאיר. החזרה לעבודה אחרי ההפלה היתה קשה עבורה, כמעט קשה מנשוא. "הייתי חודש בבית, ואם היתה לי אפשרות הייתי נשארת עוד חודשיים. לא יכולתי להתמודד עם השאלות. לא יכולתי לקבל את זה שהבטן נעלמה, זאת היתה תקופה כל כך קשה. פחדתי מהרגע שאני אכנס לעבודה וחששתי מהמבטים של כולם. היה לי קשה לחזור ולעבוד עם ילדים ותינוקות. נתתי לעצמי להתפרק, לא יכולתי לשלוט בזה, הדמעות פשוט זלגו. מישהו רק חיבק ואמר תהיי חזקה, והדמעות ירדו".
ולמרות הדמעות הללו בכל זאת רצתה להשתתף ב"בייבי בום". רן לא התלהב מהרעיון. "ממש לא הסכמתי בהתחלה. אבל כמו שאתה מבין, כשנשים רוצות משהו, בסוף הן משיגות".
למה לא רצית?
לא רציתי להיחשף. לא רציתי שאנשים יראו אותי בוכה ומתרגש. אני בן אדם קר רוח ואני לא נותן שיראו אותי במצבים כאלה. אני לא מצטער, אבל לא אחזור על זה".
רינה, דרוש הרבה אומץ כדי להיחשף בחדר לידה ועוד בטח כשמאחורייך עומד סיפור כזה קשה.
"אני לא מרגישה שדרוש אומץ לחשוף את הסיפור הזה. אני לא מרגישה שיש לי במה להתבייש. בהתחלה מאוד התביישתי.
הרגשתי שאני לא אישה, הרגשתי אשמה, הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר, שלא הלכתי מספיק לרופאים. שאלתי את עצמי איך כולן יולדות תאומים ואני לא מסוגלת. ושאלתי למה זה מגיע לי. אחר כך ממש דיברתי על זה, ובחרתי להשתמש בניסיון הזה ולהתחזק ממנו".
ההריון שלאחר מכן לווה כמובן בחששות כבדים. "כל בדיקה זה פחד אלוהים", מספרת רינה. "רצה הגורל ובשבוע 19 נכנסתי לשמירת הריון. פחדתי לזוז, פחדתי לנשום. פשוט ספרתי את הימים. זה היה הריון קשה. קינאתי בנשים שבשבוע ה-16 להריון מדברות על השמות האפשריים, על העגלות שהן רוצות לקנות. פעם גם אני הייתי כזאת. הפלה זה אירוע מכונן לכל החיים".
עם הלידה של יובל, הגיעה ההקלה הגדולה. "לראות אותה בריאה ובוכה בלידה זה היה מרגש. הבנתי שאפשר לסיים הריון בצורה חיובית", אומרת רינה, ורן נזכר בדרך לבית החולים: "היינו באוטו, היא סובלת מצירים, ואני נקרע מצחוק. הגענו לשבוע 40 והכל היה בסדר. הייתי מאושר".
