"נפרדנו כי הוא פשוט לא אהב אותי מספיק"
כיצד תפיסת האהבה שלנו מרחיקה אותנו מלהתעמת עם האמת על הפרידה, ורק מנכיחה ומעצימה את העלבון האישי? אילת אופר שוברת מוסכמות
"איך יכול להיות שהוא שהיה הכי קרוב אליי, שהייתי הכי חשופה איתו, עוזב? הרגשתי שבמקום הכי פנימי שלי, הכי רגשי, הכי אני, הוא בא ואומר בעצם - שזה לא מספיק טוב עבורו".
תחושת העלבון שמגיעה אחרי הפרידה אינה רגש מתוחכם במיוחד, והיא נשענת על שלושת משפטי העלבון: "היא לא באמת אהבה אותי"; "הוא לא נמשך אליי מספיק"; "הוא לא רצה מספיק". בכל מצב שנאמר לעצמנו את המשפטים האלו - גם בתוך הזוגיות וגם אחרי הפרידה, נרגיש את העלבון הצורב שתמיד נמצא בסביבה, מחכה לזנק ברגע שנקרא לו.
את המשפטים האלו אנחנו אומרים לעצמנו בשיא הרצינות כמשפטים שמסבירים הכול, כהוכחה שעכשיו אנחנו מציאותיים ולא מרמים את עצמנו. אנחנו אומרים את המשפטים האלו ונעלבים בתוך הזוגיות, ונראה שאין גיל והגבלה ותמיד העלבון הפנימי מזנק לשמע משפטי המחץ האלו, שכמו שורטים את הלב ומוכיחים שכל מה שהיה בינינו לא באמת הספיק, שמתברר שהאהבה לא הייתה מה שהיא הייתה אמורה להיות.
לא אוהבת אותי, אוהבת אותי, לא אוהבת אותי
מה זה אומר בכלל "לאהוב מספיק?" האמונה הרווחת כיום סבורה כי אהבה אמתית היא איכות אינסופית שמנצחת את הכול, ושאם רק הצד השני היה אוהב מספיק אז הוא היה נשאר, וכמובן גם עושה את כל מה שציפיתי והיה צריך לעשות.
אמונה זו רואה באהבה מן איכות נפרדת מבני האדם שמרגישים אותה. נפרדת מהאופי שלהם, נפרדת מהחיים שלהם – הקשיים, ההצלחות והיומיומיות, ולמעשה היא נפרדת גם מאיכות הזוגיות – וכשהיא קיימת באמת, אז היא השולטת והקובעת, כשהיא קיימת מספיק אז בהכרח נשארים ביחד, תמיד.
ובכן, יכול להיות. ייתכן שיש אהבה שהיא גדולה ונפרדת מסך האנשים המרכיבים אותה, אהבה שהיא נפרדת ממצב הזוגיות, גדולה מהקשיים, אהבה שמתעלה על הכול ובה נשאר ויהי מה. אין ספק שזו האהבה שאנחנו גדלים עליה, אהבה שהיא כמו השמש - רחוקה ונפרדת מכדור הארץ וממה שקורה בו, וממשיכה להתקיים ולהקרין את חומה בכל מצב. לעיתים גם משתמשים במונחים של אהבה בין נשמות תאומות כדי לתאר את האהבה שהיא נפרדת ומתעלה מעל הכול – ויש מקרים שזה ממש נראה כך.
אך ייתכן ויש קודם כל אנשים, והאנשים הם שיוצרים ומבטאים את האהבה בהתאם לדינמיקה ביניהם, לפי היכולת האישית והאופי של כל אחד, לפי הנסיבות ומהלך החיים – ובמובן הזה האהבה לא קיימת בנפרד מהאנשים היוצרים אותה. לכן, "היא לא אהבה מספיק" זה משפט שמטשטש את כל המהות של הזוגיות, את כל מה שהיה בינינו ואת מי שאנחנו כבני אדם – ומפיל את האשמה באהבה החסרה כאיכות המתקיימת בפני עצמה, בה הכול מתחיל והכול מסתיים.
"היא לא שכבה איתי כי היא לא רצתה מספיק": זה נראה כמו משפט תכלס של מישהו שמוכן להסתכל למציאות בעיניים, משפט שמסביר הכול, כשלמעשה זה משפט סתום שמסביר את עצמו. נכון, היא לא רצתה ולכן לא עשתה, זה תיאור של המצב. אבל למה? מה עומד מאחורי זה? אולי היא כועסת, אולי יש לה קושי מיני, אולי יש קושי בתקשורת המינית בינינו שלא נפתר, אולי אין מספיק התאמה מינית, אולי ואולי... יש כל כך הרבה סיבות אפשריות שלעולם לא נדע אותן כשנשארים עם המשפט "היא לא רצתה מספיק", משפט שמשאיר אותנו עם העלבון והכעס בלי בעצם להבין דבר ממה שבאמת קרה.
נכון, בשלב הדייטינג ותחילת קשר יש יותר משמעות למשפטים האלו – שמעידים על חוסר התאמה ורצון ראשוניים, אבל גם כאן אין טעם לקחת למקום של עלבון וזה כבר נושא אחר. אך ככל שעובר זמן, המשפטים האלו מסתירים הרבה יותר ממה שהם מסבירים. ואם נחזור למשפטים כמו "היא לא רצתה מספיק" או "הוא עזב כי לא אהב מספיק", ראוי שנשאל - האם זוגיות היא מבחן סיבולת? ממתי זה תחרות של כוח רצון? ואיך אפשר בכלל למדוד מה זה 'מספיק' - ביחס למה, ביחס למי? איכות התשובה נמצאת קודם כל באיכות השאלה, והאם לא עדיף לשאול - מה היה הקושי? מה היה הכאב? האם זה יכול היה להצליח?
כדי להבין לעומק את מה שהיה ולהשתחרר מהעלבון – כדאי לקבל תמונה כמה שיותר רחבה על מה שהיה, שתכלול גם את העולם הפנימי של הצד השני וגם את העולם הפנימי שלי, גם את הדינמיקה הזוגית לאורך הזמן, גם את הנסיבות השונות, הערכים וההקשרים החברתיים הרלוונטיים. ונסיים בשאלות על אהבה - איזו אהבה כן הייתה בינינו? מה היו האיכויות שלה? מה לא היה בינינו? מה האהבה הזו אפשרה ומה היא לא אפשרה?
אילת אופר, כותבת המדריך "7צעדים להתגבר על פרידה", טיפול ממוקד להתגבר על פרידה וגירושים.
לפנייה לכתב/ת 
