עולים לרגל / פרויקט ליום הילד

סיפורו של סיימון הולה בן ה־15 מרגש עד דמעות. מצד אחד חייו ניצלו, אחרי שברח מאריתריאה יחד עם משפחתו. מצד שני, מאז הגיע לישראל הוא לא מצליח להגשים את אהבתו לכדורגל.

כבר ארבע שנים הוא מתאמן בקבוצות הילדים והנערים של מכבי ת"א. חבריו מספרים כי יכולתו מרשימה והוא מסומן כאחד השחקנים הטובים לגילו, שמכבי ת"א הייתה שמחה לקלוט אותו בהרכב. אלא שבישראל סיימון נחשב לחסר מעמד, ובהיעדר תעודת זהות כחולה לא ניתן להוציא לו כרטיס ליגה. גם ניסיון לאפשר לו לשחק במעמד שחקן זר (אפשרי על פי התקנון) כשל.

סיימון הולה. מהטובים בארץ לגילו(צילום: יובל חן)

סיימון היה בן שבע כשעשה את הדרך הארוכה מאריתריאה לישראל, דרך סודן ומצרים, במשך כשמונה חודשים. חלק גדול מהדרך הוא צעד ברגל, ובשאר הזמן נסע על טנדר. "אני זוכר שיותר מ־30 איש עלו על הטנדר, והיו כאלה שנפלו והשאירו אותם בצד הדרך", הוא מספר. בישראל עבר להתגורר עם הוריו בדרום ת"א. עד לאחרונה למד בגימנסיה הרצליה, השנה עבר לתיכון "גאולה". חבר מהשכונה לימד אותו כדורגל. הוא לימד אותו כל כך טוב, שמכבי ת"א התרשמה מיכולותיו ההתקפיות וצירפה אותו. אף שהוא לא מורשה להשתתף במשחקי הליגה, הוא התחבב על חבריו לקבוצה ונקלט היטב מבחינה חברתית. היום הוא מתגורר אצל משפחה תומכת, ומלווה על ידי חונך, אבנר שפע. "הוא כמו אח עבורי", אומר סיימון.

הוא מרגיש בישראל כמו בבית. "הדבר הכי טוב שקרה לי הוא שהגעתי לישראל, שאני חי חיים נורמליים ושיש לי משפחה שדואגת לי", אומר סיימון. "הופתעתי שכל כך הרבה אנשים רוצים לעזור לי. אני מרגיש ישראלי לכל דבר, חוגג את החגים כמו כולם וכשאגדל ארצה להתגייס לצה"ל. מה אני בסך הכל מבקש? לשחק כדורגל! זה הדבר שאני יודע הכי טוב. אני מקווה שיאפשרו לי להגשים את החלום. אני אגיע הכי רחוק שאפשר. אם ייתנו לי את ההזדמנות, אני מאמין שאגיע אפילו לנבחרת ישראל ואייצג בכבוד את המדינה".

עבר דרך ארוכה לישראל(צילום: יובל חן)

גורמים שונים פעלו רבות להסדיר את מעמדו כמבקש מקלט, אבל עד כה זה לא הסתייע. "סיימון שחקן מוכשר, אתלט, עם טכניקה טובה. במהלך האימונים במכבי ת"א הוא שיפר את הבנת המשחק ואת הטכניקה", מספר המנהל המקצועי ניר לוין. "אנחנו מקווים שמישהו יעשה מעשה ויאפשר לו לשחק".

בינתיים הולה רק מתאמן, ובשבתות צופה מהצד בחבריו לקבוצה שמשחקים בליגה. לאחרונה החליט לקיים אימון אישי בזמן שחבריו משחקים, כי הישיבה בצד מעיקה עליו. לדבריו, זה לא רק מתסכל: מאז הצטרף לאימונים כילד הוא כבר הפך לנער מתבגר, והמאבק על הזכות להוציא כרטיס שחקן ולהשתתף במשחקים התיש אותו. "פעלנו רבות עבור סיימון, ואנחנו אובדי עצות", מסכם שפע. "אני מקווה שמישהו במשרד הפנים ובהתאחדות יתעורר ויאפשר לו לשחק במעמד מיוחד, כנהוג בעולם, כי יש פה כישרון מטורף, באמת משהו לא רגיל, שהכדורגל הישראלי ואולי בעתיד נבחרת ישראל יכולים להרוויח אותו. ברמה האישית מדובר בנער מיוחד, שמבין את מצבו הבעייתי ומוכן לעבוד קשה כדי להתקדם".

"אני רוצה לשחק, כדורגל זו אהבת חיי"

דוד אלמיידה (13) נולד בספרד לאב מקומי ולאם ברזילאית, שהעתיקה את מגוריה לסנטאנדר. הוא חי עם אמו, ובעקבות היכרותה עם בחור ישראלי עברו השניים לפני שנתיים להתגורר בארץ. דוד, חובב כדורגל מושבע, חיפש קבוצה לשחק בה, ונקלט בילדים א' של הפועל הרצליה, אחרי שהותיר רושם טוב בעמדת החלוץ.

דוד אלמיידה. אב ספרדי, אם ברזילאית(צילום: ראובן שוורץ)

הוא דובר ארבע שפות: עברית, אנגלית, ספרדית ופורטוגזית, לומד בבית הספר "השרון" ברעננה, ואוהד מושבע של צ'לסי, לשם הגיע לאחרונה לביקור ומפגש עם השחקנים. בספרד דוד שיחק כחלוץ בקבוצת הילדים של סנטאנדר, אבל בארץ, כמו סיימון, הוא אינו מורשה להשתתף במשחקי הליגה. הסיבה: אין אפשרות להסדיר לו כרטיס ליגה, כיוון שאינו אזרח ישראלי. בהפועל הרצליה מנסים להשיג לו אישור לשחק במעמד של שחקן זר, אבל העניין לוקח זמן.

"אני לא יודע איך, אבל אני מאוד מקווה שיסדרו לי כרטיס שחקן, כי קשה לי להתאמן עם כולם ואז לראות אותם מהצד בשבתות", אומר דוד. "אני רוצה לשחק, ומקווה שיבינו אותי. כדורגל זו אהבת חיי, הדבר הכי חשוב לי, ואני לא חושב שצריכה להיות בעיה עם המוצא שלי".

"שאלו אותי אם אני יפני. עניתי שאני ישראלי"

בניגוד לסיפוריהם של סיימון ודוד, זה של ינון דרור (11) מעט שונה, כי הוא אזרח ישראלי לכל דבר. ובכל זאת יש בו משהו שונה: ינון נולד ביפן לאבא ישראלי, קיבוצניק שעבד במדינה במשך 17 שנה, ולאמא מקומית שאותה הכיר האב במהלך שהותו ביפן. בעקבות רעידת האדמה שפקדה את יפן לפני ארבע שנים וחצי, החליטו ההורים לארוז מזוודות ולעבור לישראל, לקיבוץ ברקאי שבו גדל האב.

ינון דרור. מעבר בעקבות רעידת האדמה(צילום: זהר שחר)

ינון אהב כדורגל, ולכן טבעי היה שיצטרף לקבוצת ילדים ג' של מכבי ברקאי, מועדון נוער שמטרתו לטפח שחקנים יהודים וערבים. הוא משחק בתפקיד השוער. עיניו המלוכסנות לא גורמות לו להרגיש שונה. "אני אוהב כדורגל, והצטרפתי למכבי ברקאי כדי להשתפר ולעלות ברמה", מספר ינון. "בהתחלה הילדים בקבוצה הופתעו כשראו אותי ושאלו אם אני יפני, אז עניתי להם שנולדתי ביפן אבל אני ישראלי. כיף לי בקבוצה, אני מרגיש שייך ונהנה מהכדורגל".

מי המודל שלך לחיקוי?

"שוער ברצלונה קלאודיו בראבו".