אם למצוא אהבה זאת עבודה, אז אני מובטל
מערכות היחסים שכן היו לי בחיים נפלו עליי ככה, ביום בהיר. זבנג, בלי שום היערכות או הכנות. לא עבדתי בזה, לא ציפיתי לזה ובטח שלא יזמתי את זה, אבל כנראה שבתקופה שהן הגיעו משהו אצלי היה נכון
"זאת עבודה. למצוא זוגיות זאת עבודה לכל דבר! הפסיכולוגית שלי אומרת לי שאני חייבת לעבוד בזה. וגם אתה, דרך אגב, אם אתה באמת רוצה זוגיות", מייעצת לי ידידה לא זוגית. מודל "העבודה" שהיא מדברת עליו, בעצם הופך אותך מנרדם ליזם. אתה יוזם כניסה תדירה ויומיומית לאתרי היכרויות, יוזם בקשות חוזרות ונשנות ממכרים שיסדרו לך חברים שלהם, יוזם שיחות סרק חסרות כל תכלית עם האובייקט הרומנטי בכל מדיה אפשרית, ויוזם יציאה של בין שלושה לארבעה דייטים שונים בשבוע. עבודה.
אבל זה לא באמת כמו עבודה. אני לא ממש מרוויח כסף או מטפח קרן פנסיה. זה יותר כמו היום הראשון בעבודה - אני לא מכיר אף אחד, לא יודע איך אני אמור להתנהג, ורק עסוק בלהשתלב ולנסות לפזר רושם טוב. ולרוע המזל, היום הראשון הזה הוא אינסופי ומתחיל כל פעם מחדש.
האלמנט החסר
נכון להיום, אני לא מכיר רווק אחד שיעיד על עצמו שהוא מאושר. תמיד יש את האלמנט החסר הזה, שישלים את התמונה. יכול להיות שזוגיות היא התרופה לכאב הקטן הזה שעולה בי מדי פעם ושואל: "מה חסר לך?". אך האם זוגיות היא-היא המזור לנפש חבוטה? כי אם כן, זה מדאיג. הרי מהניסיון שלי, כל מערכת יחסים רומנטית שהייתי בה הסתיימה.
חוץ מזה, בחודשים האחרונים אני עשיתי את "העבודה". אולי לא לפי כל הכללים של המודל, אבל בתנאים שלי עשיתי את שהיה מוטל עליי לעשות. אין לי סבלנות יותר. התעייפתי. ישבתי מול בחורים מכל הצבעים והמינים. פעם אני פיהקתי ופעם הם פיהקו עליי, תוך כדי שאנו ממלאים שאלון פרטים אישיים בעל פה במסווה של דרינק. שיחקתי איתם את משחק הפיצוחים הקבוע בו אנחנו מגלים שאנו מכירים את אותם אנשים מהצבא, והתרפקתי איתם על הגסטהאוס המושלם ההוא ששנינו מסתבר היינו בו בגואה.
אין לי מקום יותר בראש לערימת הביוגרפיות שאספתי בדרך - לעיירות המגורים, לעבודות, לתחביבים ולטיולים אחרי הצבא. אני עייף מההקדמה הזאת. אני עייף מלנסות להסביר מי אני, מה אני ומאיפה באתי, בצורה הכי פורמלית ולא מעניינת. בדייט הראשון אף אחד לא ידע את הדברים הקטנים והבאמת חשובים כמו איזה חוסר אונים מתעורר בי כשאני צריך להחליף מצעים, איך אני שותה את הקפה שלי או איך אני צריך להתייבש במשך עשרים דקות אחרי המקלחת כי אני שונא להתנגב.
מערכות היחסים שכן היו לי בחיים נפלו עליי ככה, ביום בהיר. זבנג, בלי שום היערכות או הכנות. לא עבדתי בזה, לא ציפיתי לזה ובטח שלא יזמתי את זה, אבל כנראה שבתקופה שהן הגיעו משהו אצלי היה נכון. אם באמת המורה מופיע כשהתלמיד מוכן, אולי התלמיד כרגע לא מוכן. אני עוד מנסה לקום מאושר כל בוקר בכוחות עצמי. אולי כשאלמד לעשות את זה, יגיע גם האלמנט החסר הזה, שרק יוסיף משהו לחיים, ולאו דווקא יהיה זה שיציל אותי מעצמי.
אז נכון להיום אפשר לומר שאני בין עבודות. אני חותם מדי פעם בלשכה, עושה את המינימום שמוטל עליי, אבל סך הכל מובטל וטוב לי. יש לי הרגשה שהדברים הטובים באמת מגיעים דווקא כשאתה בהפסקת צהריים ולא במשרד.
לפנייה לכתב/ת 
