חזרנו לימי הממשל הצבאי

לראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ממשלות ישראל תנועה פוליטית מוכרזת כהתאחדות לא חוקית, כאשר נימוקי הממשלה המוצהרים אינם נשענים, ולו לכאורה, על נימוקים ביטחוניים אלא על נימוקים פוליטיים ואידיאולוגים באופן מובהק. בצו של שר הבטחון המכריז על הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית כהתאחדות בלתי מותרת לא צוין כי קיימות חשדות למעורבות התנועה בפעולות טרור, במימון פעולות טרור, בקבלת כספים ממקורות חשודים, בהסתה לטרור ואלימות ואף לא בהסתה לגזענות. מדובר בצו לאקוני וכללי המציין במשפט אחד שהדבר נחוץ לשם הגנה על ביטחון הציבור והמדינה.

עוד בערוץ הדעות:

אין פג תוקף על בני אדם

צאו משם!

לחלוק את השפע

מבחני המיצ"ב רחוקים מלשקף את המציאות

דה-קלרק, רבין ונתניהו - ומה שביניהם

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הסביר בראיון לרדיו אלשמס את השיקולים שהובילו להחלטת הקבינט לאסור את פעולותיה של התנועה האיסלאמית. השר ארדן לא ציין דבר וחצי דבר הנשען על נימוקים ביטחוניים באופן מוכח ומבוסס. הוא הצהיר כי הוא רואה בעייתיות במצע האידיאולוגי של התנועה והפעילות הרעיונית שלה, ובייחוד פעילותה למען אל-אקצה, שמביאה, כך לטענתו, "לאנשים ללכת שולל ולקבל החלטות על יציאה לפעולות של טרור". מהן ההוכחות לטענה זו? לא ברור. הוא גם ציין כי התנועה האיסלאמית מממנת הסעות מתפללים לאל-אקצה "כדי להתסיס את האווירה בהר הבית", וכן מממנת "מהרג'אנים" בהם קוראת התנועה לאנשים להגן בגופם על אל-אקצה, למרות שלדבריו אין ממה להגן. "זאת פעילות שפוגעת בדו-קיום", טען ארדן.

הפער בין "האשמות" אלה, שאין בהן כל עבירה פלילית, לבין הכלי המנהלי הדכאני והדרקוני שבו החליטה ממשלת ישראל להשתמש על מנת להוציא תנועה פוליטית ודתית מחוץ לחוק, הינו עצום ובעייתי ביותר. החלטת הקבינט המדיני ושר הביטחון, למרות הסתייגות השב"כ, לדלג על פער זה משאיר אותנו עם האידיאולוגיה והפעילות הרעיונית של התנועה כבסיס להכרזה, כאשר ההאשמות הנ"ל אינן אלא כיסוי להחלטה פוליטית ושרירותית, שמטרתה לדכא תנועה פוליטית ודתית לגיטימית, המייצגת ציבור נרחב מקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל.

מה אומר החוק?

בספר החוקים הישראלי קיימים חוקים רבים שמטרתם להעניש בגין הקריאה והשימוש באלימות על נספחיהן. כך למשל הפקודה למניעת טרור, שבאה לאסור על כל פעילות התומכת או המזדהה עם ארגון המוגדר כטרוריסטי; חוק איסור מימון טרור, האוסר מימון טרור או קבלת מימון מארגוני טרור; וחוק העונשין הקובע כעבירות פליליות הסתה לאלימות ולטרור, הסתה לגזענות, התאגדות והתקהלות אסורות.

למרות חוקים רבים אלה, שמחייבים כמובן חקירה, איסוף ראיות, הגשת כתבי אישום וניהול משפט, החליט הקבינט להשתמש בכלי מנהלי דרקוני ושרירותי ביותר, תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 המנדטוריות, תוך כדי הטחת האשמות לאקוניות וכוללניות למדי וללא שניתנה לתנועה או מי ממנהיגיה כל זכות להגן על עצמם, ועל זכותם לחופש הביטוי הפוליטי והדתי. מדובר בהוצאה מחוץ לחוק של תנועה פוליטית אזרחית דתית ללא משפט, ובהיעדר רקורד של עבירות ביטחוניות המצדיק צעד זה.

את ההחלטה לאסור על פעילותה של התנועה האיסלאמית יש להבין בהקשר ההיסטורי של השימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום. מלבד העובדה כי תקנות אלה, אשר נוסחו על ידי המנדט הבריטי הקולוניאלי, בעיקר לשם דיכוי הפלסטינים בפלסטין המנדטורית, ומלבד העובדה כי הן משמשות ככלי מרכזי לתחזוקת הכיבוש הישראל

י בגדה המערבית, הן שימשו את מדינת ישראל לגירוש אזרחים ותושבים פלסטינים רבים מכפריהם מאז אירועי הנכבה ב- 1948, ובמהלך שנות החמישים על ידי הכרזה על כפרים אלה כשטחים סגורים על-פי התקנות.

הן היוו הבסיס להקמת והשלטת המשטר הצבאי על אזרחי המדינה הפלסטינים שנמשך עד 1966. בשנת 1964 הוכרזה תנועת "אלארד", באמצעות התקנות, כתאחדות בלתי חוקית כאשר נימוקי הממשלה ביקשו אז להישען על נימוקים ביטחוניים מובהקים, אך עם הזמן התברר בדיונים בפני בית המשפט העליון שלמעשה הטעמים היו אידיאולוגיים. והנה כ-50 שנה אחרי, אותו כלי אשר שרד את ה"מהפכה החוקתית" בישראל, עודנו משמש כנשק יום הדין להכרעת המלחמה האידיאולוגית בין המדינה היהודית לבין הפלסטינים, הן כנגד אזרחי מדינת ישראל הפלסטינים והן כנגד תושבי השטחים הכבושים משנת 1967.

הכותבת היא מנכ"לית בפועל של מרכז עדאלה, המרכז לזכויות המיעוט הערבי בישראל