"פסבדו": הממשי נשאר משני
"פסבדו" של רומן גארי הוא מופע מפוזר של כישרון כתיבה, הומור סתום ועלילה מעניינת ומוגבלת כאחד. אך הביוגרפיה האישית של הסופר שכתב בשם בדוי, מרחפת מעל למילים והופכת לגדולה מהסיפור עצמו
לפני הכל, חיוני מאוד לקרוא את פתח הדבר של ד"ר מאיה גז, המסביר היטב כי הסיפור הביוגרפי של רומן גארי הוא חלק מהותי מהבנת הקריאה בספר זה. גארי, שחש שהעולם הספרותי אינו נותן לו את הכבוד הראוי, יצר פסבדונים בשם אמיל אז'אר, שהאפיל גם האפיל מבחינה תודעתית ומסחרית וביקורתית על גארי. אך שם העט שלו האפיל עד כדי כך שהיה זקוק לנוכחות פיזית בירוקרטית (למשל, מה עושים לאחר שזוכים בשם עט בפרס גונקור? מי אמור לקבל אותו פיזית?) שתיקח בו חלק.
לפיכך, גארי ביקש מקרוב משפחה בשם פבלוביץ' שיהווה עבורו נוכחות פיזית, כמובן מבלי לחשוף את זהותו. אבל בשלב מסוים הקרוב התאהב יותר מדי בדמות הבדיונית של אז'אר, והחל להרגיש שהוא בעצם לא פבלוביץ' אלא אז'אר. אז מה אם הוא לא כותב באופן מעשי? את כל השאר הוא ממלא כראוי. בעקבות המצב גארי חש שהוא מאבד שליטה על כלל הזהויות שלו. ואם זה לא מספיק, הוא התאשפז לסירוגין בבתי חולים לחולי נפש עקב היותו מאובחן בסכיזופרניה.
התבשיל הספרותי-ביוגרפי-נפשי הזה, הוא בעצם הנהר הרב הכיווני הזורם בכל דפי הספר. ב"פסבדו" לא תמצאו סיפור ליניארי מובהק, אם כי בהחלט אפשר לחלץ מתוך הזיקוקים והניצוצות נרטיב סביר, שאם לרגע יצא מהקשרו ידלוף החוצה כמו סיר לחץ נקוב חורים. אפשר לקרוא את הספר כמעין מיפוי של הלך רוח רגשי, של מי שחייו וזהויותיו עלו על גדותיהן, והוא מנסה ככל יכולתו להיות סכר, לקבל לידיו מחדש את השליטה, אך ללא הועיל. בהיבט זה "פסבדו" מזכיר יצירה אחרת: "ואליס" של פיליפ ק.דיק, שבשלב מסוים בה מתבהר (וגם זה בערבון מוגבל) שכל הדמויות בה הן בעצם דמותו של הורסלאבר פאט. ואולי הקבלה זו קיימת מעצם העובדה שדיק, כמו גארי, סבל מסכיזופרניה.
ההומור של גארי שמוביל את הספר הוא פרוע, אנרכיסטי, בוטה ושנון, כמו למשל בקטע הבא: "דוקטור כריסטיאנסן אמר שאוננתי יתר על המידה. הוא לא יצא נגד אוננות - קורטוב של דיאלקטיקה, של התעוררות מוחית וסיפוקים אינטלקטואליים אינו מזיק, זה אפילו מיטיב, אבל אלפיים שנות אוננות זה כבר יותר מדי. הוא הזכיר לי שהיום יש שחורים, ערבים, סינים, קומוניסטים, ושהיהודים כבר לא הכרחיים לאוננות. או אז שאלתי את הרופא הטוב האם לא ייתכן שהתגלגלתי לפיתון משום שליהודים יצא זה אלפיים שנה שם של מלווים בריבית ונחשי חנק, והוא ענה שייתכן בהחלט, שאני מסוגל לעשות כל דבר, לרבות את עצמי, כדי לכתוב ספרות".
הקטע הזה ממחיש את בניין-העל הכתיבתי של גארי בספר הנוכחי; הכל אצלו צבוע הומור. אמנם מדובר
בנושא גס, אבל לא באופן בוטה, כי מתוכו עולים אספקטיים היסטורים, סכיזופרניים ורגשיים, אבל בסוף, כל הנחלים מתנקזים אל הכתיבה - כי היא מכוננת את הכל והכל הוא בגללה והכל הוא עבורה.
במשך רוב הקריאה בספר נדמה כי השיגעון הוא חזות הכל, ונמצא כעובדה תוצאתית בחייו של גארי, עובדה חסרת תהליך. ולכן כל דבר שנכתב הוא לכאורתי, ולעתים אף בלתי אמין לחלוטין, כמעין שצף בלתי נדלה של נונסנס. הכתיבה מלווה לא פעם במשפטים סותרים סתומים, משעשעים כשלעצמם, אך כאלו שמהווים מעין מיקרוקוסמוסים מדויקים לתמונת המקרו כולה. משפטים כמו "לא היתה לי כל סיבה לחוש שלווה וזה כשלעצמו היה מרגיע", או "אם יש משהו שאני מתעב זה שקרים. הם הרבה יותר מדי כנים", ואלו חביבים כשלעצמם, אם כי מזכירים חידות הגיון פשוטות, מעין כבישים ללא מוצא. ומכאן שעל אף שהומור הוא מיגננה פסיכולוגיסטית ראויה ודרך להתמודד עם תהומות בלתי נתפסים, בספר זה הוא מעט מוגזם, ולא תמיד מאוזן.
אך מה שחשוב ב"פסבדו" מעבר לעלילה המפוזרת עצמה, הוא הנרטיב הביוגרפי הגדול ממנה. גארי נולד ב-1914 ומת ב-1980, השנים הראשונות של תחילת המדיות ההמוניות הנוכחיות, ותקופה שבה התקשורת והדפוס החלו למלא תפקיד מהותי בתרבות המערב, וכמובן בכל הנוגע לענייני ספרות. התרגיל הפסבדוני שהוא ביצע בחייו הפרטיים והספרותיים מצביע על מצב עגום שקיים בתרבות שלנו: על הממסד שעומד תמיד לנגן עיניו של האמן, גם אם הוא מתנגד לו. גארי מראה לקוראיו, אז והיום, שהם חיים במציאות סימולקרית ממותגת, שבה הממשי תמיד נשאר משני.
"פסבדו", מאת רומן גארי (אמיל אז'אר). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כתר. 213 עמ'.
