סימפלי רד בברלין: העיקר זה הרומנטיקה
תפאורה אדומה אדומה, קלאסיקות רומנטיות שכולם מכירים וקולו של מיק האנקל, שנותר צלול כשהיה, הפכו את הופעתה להקת סימפלי רד לערב אסקפיסטי שכל כולו אהבה. רגע לפני שהם נוחתים בישראל, קבלו חוויות מהמופע בברלין
באופן לא ממש מפתיע, הצבע השולט בהופעה של סימפלי רד במרסדס בנז ארנה בברלין הוא אדום על כל גווניו, עם דגש על ורוד. זה מתבקש, בסך הכל, בהתחשב בעובדה שההרכב של מיק האקנל מעולם לא התבייש להנפיק בעיקר שירי אהבה ורומנטיקה, לא משנה באיזו תקופה פעל או בטון השלט בה.
והם בהחלט עברו לא מעט תקופות ב-30 שנות קיומם, שהן למעשה הסיבה לאיחוד, להופעה הערב ולוידאו ארט המלווה את עלייתם לבמה. וידאו המריץ רגעים, דמויות, שנים ושירים כאילו היו רצף התודעה האחרון של אדם בטרם נפרד מן העולם.
זה במובן מסוים הסיפור של סימפלי רד וסיבוב ההופעות הנוכחי (ואולי האחרון) שלהם, שיעצור גם בתל אביב ב-14 ביוני 2016, בפעם הראשונה מאז ביקרה פה הלהקה ב-1992.
עוד ביקורות הופעות נוספות בערוץ המוזיקה של ynet:
זוהר פרסקו בפסטיבל העוד: קוסם ההקשה
פו פייטרס: ההופעה שאירופה הפסידה
אריאל זילבר בהופעה: אין עוד מלבדו
סימפלי רד היא לא להקה של אגרסיות, הפרפורמנס שלה אינו כזה של להקת רוק. את השירים הקצביים ברפרטואר שלה היא שומרת להמשך הערב, בעודה גולשת לתוכו בעדינות עם שירי סול נוסח "Holding Back The Yeas" ו-"Say You Love Me". הקהל, לפחות בשלב זה של הערב, ישוב, מקשיב לקולו של האקנל - המעט זקן יותר, עדיין ג'ינג'י, ויותר מדומה לליאור שליין.
קול שבאופן תמוה דווקא לא השתנה ממש מאז שנות השמונים והתשעים. הוא נותר צלול כשהיה, גם ברגעים שבין השירים, כשהאקנל מבטיח לבצע את הקלאסיקות שכולם אוהבים. הוא אכן מקיים את ההבטחה הזו כבר ברגעיו הראשונים של הערב,שנפתח, איך לא, ב-"Holding Back The Years".
האקנל הוא פרונטמן די שרמנטי, אם לומר את האמת. הוא מרבה לחייך ולנצח על הלהקה ממש כפי שהוא שהוא יודע לעורר אמוציות בקהל - בעיקר כשזה מתוודע לאקורדים הראשונים של עוד להיט נשכח. סימפלי רד היא להקה שאתה לא ממש מודע לכמות השירים שלה שאתה מכיר, ואם חשבתם ש"Stars", השיר הנדבק ההוא שרוב הקהל הישראלי מזהה עם ההרכב, הוא רגע השיא בהופעה, תופתעו לגלות שהוא רק אחד ממספר כאלה. אלו מתקבלים באהבה על ידי המעריצים (כולם באזור שנות השלושים ומעלה לחייהם, לפחות מסריקה שטחית).
אהבה היא גם התמה של הערב כולו. אהבה לאדם, לבני ובנות זוג, אפילו לכלב של האקנל, ששוכב חולה בבית, כך מסתבר, ישן רוב הזמן ולא מודע לכך שבעליו הקדיש לו את "For Your Babies" ."The Right Thing" הוא עוד רגע שיא, בשלב של הערב המבשר כי השירים הג'אזיים עומדים לפנות מקומם לאחיהם הקצביים יותר, וסופסוף אפשר לרקוד.
"Money's Too Tight To Mention" מ-1985 מעלה הילוך, אחריו "Shine On" וכמובן "Something Got Me Started" הכיפי שמגיע בהדרן השני ומביא קהל שלם לומר "צ'יז" ולהצטלם לתמונה פנורמית. האקנל מספר כי זו מסורת בתום כל הופעה, אבל זה עדיין לא נגמר כל ברלין עוד לא שמעה שיר חשוב אחד. "If You Don't Know Me By Now" שמזוהה על ידי הקהל כבר מהאקורדים הראשונים, חותם ערב אדום במיוחד, של הרכב שראה כבר את הסוף בעיניים, וקם לתחייה כדי לספר.
אגב אדום וסוף. הופעה זו מתקיימת כעשרה ימים לפני הטבח במועדון הבאטקלן בפריז. לו היתה נערכת אחריו (כמו ההופעה של אותה סימפלי רד רק ימים ספורים לאחר מכן, בפריז, לא רחוק מזירת האירוע), סביר כי לא מעט מהפוקדים את אולם המרסדס בנז המפואר היו מציצים מעבר לכתפם בדאגה, סורקים מדי פעם את השטח בעיניהם, רק כדי לוודא שהכל כשורה. אבל הערב, לפחות, שנראה פתאום רחוק כל כך, הוא שבוי מרצון.
במובן זה, מדובר אולי באחת מחוויות ההופעה האחרונות באירופה שסיפקו אסקפיזם טהור, בטרם פרצה המציאות האיומה גם את גבולות מעוז החופש האחרון.
