שנתיים פחות בכלא: הרג נער ועונשו הוקל

טוויל. שילם פיצויים למשפחתו של הנער שהרג(צילום: מוטי קמחי)

בית המשפט העליון הפחית היום (א') את עונשו של עמית טוויל, שהורשע בהריגתו של הנער בן ה-17 שלומי נוהי מבני ברק לפני כעשר שנים. על טוויל נגזרו 19 שנות מאסר במסגרת הסדר טיעון, והעליון הפחית שנתיים מעונשו.

לפי כתב האישום, נוהי וטוויל היו ידידים ובשנת 2004 החל ביניהם סכסוך שבמהלכו דקר נוהי את טוויל בבטנו והוא נפצע. שנה לאחר מכן, בזמן שנוהי ז"ל חצה את הכביש ברמת גן, טוויל הבחין בו, צעד לעברו עם לום ברזל, הכה אותו בחוזקה בראשו וגרם למותו. טוויל עזב את הזירה כשנוהי ז"ל עדיין מפרפר בין חיים למוות. לאחר מכן טוויל נפגש עם חבריו וסידר לעצמו 'אליבי' בכך שאמר להם שיגידו לחוקרים שהם שיחקו סנוקר יחד בזמן האירוע. נוהי היה בן 17 במותו, בן בכור ואח לשלושה.

המדינה טענה כי עונשו של טוויל צריך להיות 20 שנות מאסר, מכיוון שההריגה הייתה ב-2005 ופוענחה רק בשנת 2012. לטענת התביעה, טוויל יצר קושי ראייתי והיה אחראי לשיבוש הליכי המשפט במשך שבע שנים. טוויל, כיום בן 33 ואב לילדה, טען בערעור לעליון שהוגש באמצעות עורכי הדין אלי כהן וירום הלוי, כי הוא עבר הליך שיקום, הביע חרטה והודה במעשים. המדינה טענה כי יש לדחות את הערעור, בין היתר מכיוון שטוויל ראה את נוהי ז"ל שרוע על הקרקע עם דם זב מראשו, אבל לא העניק לו עזרה ובנוסף שיבש הליכי חקירה.

בית המשפט העליון החליט לקבל חלקית את הערעור ולהפחית שנתיים מעונשו של טוויל. "היה על בית המשפט ליתן משקל גדול יותר לאותן נסיבות לקולא, לרבות הודאתו של המערער במיוחס לו, נטילת האחריות

 והחרטה הכנה שהביע המערער, שבאו לידי ביטוי במאמציו לתיקון תוצאות העבירה בדרך של תשלום הפיצוי המוסכם עוד בטרם תחילת ההליך (200 אלף שקל) והתנהגותו החיובית במשך שנים עד להעמדתו לדין", כתב בפסק הדין השופט יורם דנציגר. "על פי התסקירים שהוגשו טוויל מתפקד בצורה תקינה בין כותלי הכלא, נוטל חלק בפעילויות החינוך, מביע מוטיבציה לשיקום ומצוי בקשר רציף עם הגורמים הטיפוליים בכלא. סבורני שבאלה יש כדי להצדיק מיקום עונשו של המערער שלא ברף העליון של המתחם".

לעמדתו של השופט דנציגר הצטרפו גם השופטים צבי זילברטל וענת ברון. "ניכר במערער שהוא מביע חרטה עמוקה על מעשהו הנפשע", כתבה השופטת ברון בפסק הדין. "במשך כעשור שחלף מאז אותו יום נורא ניכר שהוא התמיד במאמצים לשקם את חייו. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בפעילות אקטיבית מצדו בסיוע לבני נוער טרם שנעצר, ובפעילותו כחונך בין כתלי בית הסוהר. למרבה הצער, את חייו של המנוח לא ניתן להשיב והאובדן הוא קשה מנשוא. מובן שאין בחלוף הזמן, אף לא בפיצוי ששולם, כדי לרפא את הכאב והצער המלווים את ההורים ואת המשפחה מדי יום ביומו. חשוב לומר, כי התערבותנו בעונש אין בה כדי להמעיט כהוא זה לא מן המעשה ולא מתוצאתו".