אפשר גם בלי החרדים

אם ננתק לרגע את השאלה המוסרית, העומדת בבסיס הגיוס לצה"ל, עדיף שהחרדים לא יתגייסו. ישראל זקוקה כיום לצבא בסדר גודל בינוני שיגייס חיילים איכותיים ובעלי מוטיבציה ויתגמל אותם במשכורות נאות מיום גיוסם כדי שיוכלו לשרת את המדינה בראש שקט. צבא כזה יאפשר להחזיק מערך מילואים גדול ולתגמל בהתאם אף אותו.

ואם להרחיק לכת בחזון הצבא הבינוני, בנות ובנים יגויסו רק לשם תפקידי לחימה, תומכי לחימה ותפקידים ייעודיים מוגדרים. צבא הפקידות והפקידים הזוטר יתכבד בשירות לאומי משמעותי שווה זמן לשירות הצבאי, והמפקדים - פרט לרמטכ"ל - יכינו לעצמם קפה ויזמנו דיונים בלחיצת מקלדת.

על פי אותו חזון היפותטי, שירות לאומי מותאם יעשו גם החרדים והערבים, ובא לציון שוויון. אבל השמחה מוקדמת: זה לא יקרה משום שקשה עד בלתי אפשרי במדינה דמוקרטית להגדיר בחוק "חוסר שוויון". גם היום אין שוויון, אלא שהוא אינו מוגדר בחוק ולכן אנו יודעים לחיות עימו. בנוסף, הבעיה המוסרית תתנוסס מעל החוק ולא תאפשר את עצימת העין שמתאפשרת במצב האמורפי הקיים.

המציאות שעומדת לפתחנו מעמידה את מדינת ישראל מול אתגרים ביטחוניים לא פשוטים, ולכאורה סותרת את התזה של צבא לא גדול. אלא שצבא איכותי לאו דווקא נמדד בגודלו. טוב יהיה אם ישראל תשאף להיות מדינה שיש לה צבא, ולא צבא שיש לו מדינה. תפקידו של הצבא הוא להכשיר לוחמים להגן על המדינה ולא להיות לשכת תעסוקה או משרד השמה למי שמבקש לחצות את הקווים מחיי ישיבה לחיי עבודה.

וכמו שקורה לא פעם אצלנו, החוק שנקבר מצוי ביחס הפוך ליחס של הציבור הישראלי לצה"ל ולשירות בו. רובנו, אם לא כולנו, מחוברים לחיילינו בחבל הטבור, וסקר האהדה הישראלי השנתי, שהתפרסם בימים אלה, מעניק לתחושות הללו תוקף סטטיסטי.

 בזמן מלחמה עם ישראל מגדיל לעשות: הוא בונה מגדלי סולידריות, מקדש את אתוס הקרב, דוחק את חוסר הצדק תחת השטיח של חירום, והחיבוק, הכאב וההזדהות זורמים ברחם אחד של מדינה חרדה ומחויבת. זו חולשתנו וזו חוזקתנו.

עם זאת, הדרך לפתור את התסכול של הנושאים בנטל נראית כיום ארוכה מתמיד, וכל זמן ששיטת הבחירות לא תשתנה ומפלגות קטנות יקבעו את גורל הקואליציה, השאלה המוסרית העומדת בבסיס השירות הצבאי הבלתי שוויוני תיוותר בלתי פתירה.