ההרתעה קרסה, צריך הפרדה
המחבלים בגל הטרור לא חוששים להיהרג בזירה. מפיגועי התאבדות עברנו לפיגועי הקרבה. חייבים להפריד בין פלסטינים מהשטחים ליהודים ולהטיל סגר חלקי על יישובים פלסטינים. רק כך נוכל לצמצם את טרור הבודדים
בגל הטרור הנוכחי נחשפה עובדה מדאיגה: מדינת ישראל, זרועות הביטחון שלה ואנחנו האזרחים, איבדנו כמעט לחלוטין את היכולת להרתיע מפגעים בודדים.
בתחילת גל הטרור הנוכחי עוד קיוו במערכת הביטחון כי הרג סכינאים, נהגים דורסים לפני - ובעיקר מיד אחרי - הפיגוע ירתיע צעירים פלסטינים נוספים ממה שהשב"כ מכנה "פיגועי הקרבה". רווחה ההערכה שכאשר יתברר לצעירים הפלסטינים איזה מחיר נורא הם עתידים לשלם תמורת ניסיון פיגוע שברוב המקרים נכשל או רק מצליח חלקית - הם יירתעו ויפסיקו.
זו הסיבה שפוליטיקאים, בכירי צה"ל והמשטרה עודדו שוטרים, חיילים ואזרחים - מבלי לומר זאת במפורש - שלא להסס ולירות בנשקם האישי גם כשנראה לכאורה שהמחבל או המחבלת כבר אינם מהווים סכנה עבורם. הערכה זו - שגם אני הייתי שותף לה - הייתה מוטעית. כעת כבר ברור כי המוטיבציה של פלסטינים צעירים לבצע "פיגועי הקרבה" ספונטניים גוברת על עוצמת ההרתעה שמייצר פחד המוות.
"פיגועי הקרבה" זה מונח מקצועי, מדויק יותר סמנטית, לתיאור תופעה מוכרת: פיגועי ההתאבדות הזכורים לרובנו מתקופת האינתיפאדה השנייה ואשר מוסלמים ג'יהאדיסטים מבצעים כמותם בכל רחבי העולם כמעט מדי יום. אולם, המחבלים המתאבדים שהכרנו נבחרו בקפידה על ידי ארגוני טרור ממוסדים ששלחו אותם למשימה המקאברית.
הם עברו הכנה מנטאלית ושטיפת מח אידיאולוגית ותיאולוגית, קיבלו מודיעין, חגורות נפץ שנתפרו עבורם וסיוע לוגיסטי בשפע. לכן היו רק כמה עשרות בודדות של מחבלים ומחבלות מתאבדים כאלה במהלך כחמש שנות האינתיפאדה השנייה. הם הסבו אבידות כבדות בנפש וגרמו נזק אדיר עד שהמודיעין המשובח ובעיקר חופש הפעולה המבצעי שצה"ל החזיר לעצמו הדבירו את התופעה.
כעת מדובר בתופעה הפוכה. הנזק והאבידות בכל פיגוע אינם גדולים יחסית, אבל כמות הפיגועים בפרק זמן נתון גדולה במאות אחוזים. שנים, שלושה ואפילו ארבעה מדי יום במשך קצת פחות מחודשיים. מספר עצום בפרק זמן כה קצר והסוף עוד לא נראה באופק. להיפך, ממה שקורה בשטח אפשר אפילו להגיע למסקנה שככל שרב מספר ה"מנוטרלים" ההרתעה נחלשת והמוטיבציה גוברת. מדוע? מפני שבגל הטרור הנוכחי פועלים שלשה גורמים פסיכולוגיים שהם כה רבי עוצמה עד שהם גוברים על החרדה הטבעית של המפגע לנפשו.
הגורם החשוב ביותר הוא התגמול המיידי שמקבל המפגע הסכינאי באמצעות הרשתות החברתיות. באבחת סכין אחת - מוצלחת או כושלת - הוא או היא מגיחים מאלמוניות אפרורית, מיום-יום מדכא של מתבגר המתקשה להסתדר עם סביבתו הישר למעמד של גיבור לאומי ודתי ששמו נישא בפי כל ואפילו משפחתו המתאבלת מתגאה בו.
המחבל שאולי סובל מבעיות אישיות ונפשיות - וסביבתו מודעת לכך - זוכה בגלל הדקירה, בין רגע, להכרה והערצה גורפים, לא רק בסביבתו הקרובה אלא בחברה הפלסטינית כולה. הוא גם מקבל סיפוק מיידי כשהוא פורק סוף-סוף זעם שחיפש פורקן.
גורם נוסף הוא ההשפעה הממכרת שיש למסרים הדתיים, הברוטאליים, שדאעש מפיץ באמצעות פורנוגרפיית מוות ויזואלית.
הגורם השלישי הוא הזעם שמלבים חמאס ואנשי אבו מאזן בעזרת צילומי גוויות המחבלים המונחות על הקרקע ללא נוע ושישראלים עומדים מעליהם וממשיכים לירות. לעיתים אלה צילומים שאנחנו, הישראלים, מספקים להם באדיבותנו. אין כמו סלפי חד עם המוות המופץ בווטסאפ כדי לעורר תלמידת בית ספר פלסטינית לפעולה.
יש סיבות נוספות לסכינאות אבל הן אינן ייחודיות לגל הטרור הנוכחי. התגמול החברתי והזעם על "ההוצאות להורג", כביכול, הם חומר הבעירה שבאמצעותו מתדלק גל הטרור העכשווי את עצמו והם הסיבה העיקרית להתנדפות ההרתעה הישראלית.
התארכות גל הטרור כתוצאה מכך גובה קרבנות בצדנו כמעט יום-יום, ובנוסף גובה גם מחיר כלכלי ונפשי כבד מאזרחי ישראל וממערכת הביטחון. חמור יותר, גל הטרור שמזין את עצמו עלול להתפתח בין רגע, כתוצאה מאירוע שיצא משליטה, לכדי אינתיפאדה עממית בהיקף מלא והרסני. לכן צריך למצוא דרך שתביא לדעיכה מהירה של האמוק הרצחני השוטף כעת את שטחי יהודה ושומרון.
מה אפשר לעשות
הפרדה פיזית - הפרדה שמונעת חיכוך בין פלסטינים ליהודים - היא האמצעי החשוב והיעיל ביותר. בימים אלה צריך לשאוף להפריד בין פלסטינים מהשטחים לישראלים בכל מקום שבו הם נמצאים בקרבה פיזית אלה עם אלה. בעיקר במקומות המועדים הידועים היטב: חברון, הר חברון, גוש עציון, אזור שכם ועוטף ירושלים. בירושלים עצמה נרגעו מעט הרוחות לאחרונה ולכן אין צורך ללבות מחדש את האש.
צריך להדגיש, ההפרדה צריכה להיות דווקנית ומוקפדת אפילו אם יישומה פוגע בצורה חמורה במרקם החיים של הפלסטינים, יתסיס אותם ויאיים להצית אינתיפאדה מלאה. צריך לקחת את הסיכון, אחרת נידרדר בכל מקרה במוקדם או במאוחר לאינתיפאדה. לכן יש להטיל סגר חלקי על יישובים פלסטינים, לבדוק כל רכב פלסטיני הנע בצירים המשותפים ליהודים ולפלסטינים, למנוע יציאת פועלים בעלי רישיונות לעבודה בישראל ולהורות למתיישבים היהודים ולחיילים לא להצטופף בטרמפיאדות ולנוע כל העת בצורה מאובטחת - כל אלה אמצעים שינקטו כדי למנוע חיכוך.
כשהמצב יתחיל להירגע יוסרו בהדרגה ההגבלות המפרידות המפריעות למרקם החיים הפלסטיני והיהודי. סט נוסף של אמצעים הם כאלה שיגרמו לסביבתו הקרובה של המפגע הפלסטיני לפעול כדי לעצור בעדו לפני שייצא לבצע את זממו. הריסת בתי משפחות המחבלים, למשל, הגבלות תנועה וסחר על אזורו ועוד.
מי שיצעק שמדובר בענישה קולקטיבית כדאי שיזכור את חיי האדם שינצלו כתוצאה משימוש במשורה באמצעים אלה. אבל העיקר, כאמור, היא ההפרדה המונעת חיכוך. היא התחליף האמיתי להרתעה שכבר איננה. בנוסף לכך, כדאי שכל הנחפזים ללחוץ שוב ושוב על ההדק יגלו קצת איפוק כשכבר ברור שהמחבל או המחבלת אינם מסוגלים להרע יותר. הרי כולנו כבר יודעים שכדור מיותר מגייס דוקר נוסף. אז בשביל מה?
לפנייה לכתב/ת 
