חליתי - ואני מסייעת לאחרים

תמיד אמרתי שבגיל 50 אעשה טיול סביב העולם, ובגיל 46 באמת התחלתי במסע אבל אחר ופנימי לתוך עצמי. צחוק הגורל הוא שהיה סוג של תעתוע במסע הזה. גובהי רק 1.60 מטר ומשקלי רק 53 קילוגרם ובמידותיי הפיזיות אני אמנם קטנה, אבל המרחב הפנימי בתוכי התגלה כמסלול ארוך ומפותל. היה עליי לצאת למסע הזה כדי שאלמד לאהוב את עצמי ללא תנאי, ולהבין שאני יכולה לבחור בחיים רק לאחר שפגשתי מולי ובתוכי את המוות.

בתאריך ה 26- ביוני בשנת 2005 , גיליתי גוש גדול בשד השמאלי, ומאותו היום למשך תקופה של כשנה הרגשתי שאיבדתי שליטה על חיי — ניתוחים, טיפולים, הקרנות. לתפישתי אז, הייתי אחראית רק לשרוד ולהראות לעולם כמה שפחות חולה. במשך שנה השתדלתי לא להשתגע, להתנהג כמה שניתן באופן נורמלי ולשדר לעולם עסקים כרגיל. בני הבכור בדיוק השתחרר מהצבא ונסע לצרפת לשחק כדורסל, בתי חזרה מטיול בהודו ובני הקטן בן 14 היה בבית. באותה תקופה גם הייתי בזוגיות די חדשה ובדיוק עברנו לגור ביחד. אמרתי ליוסי הוא שיכול לעזוב כי אני הולכת למות, אבל הוא נשאר כי לא היה לו ספק בליבו שאחיה. המשכתי לעבוד קשה בחנות שלי, הייתי מעצבת אופנה עם מתפרה וחנויות דאגתי ללקוחותיי ועזרתי לחברותיי. עשיתי כל מה שצריך ולרגע לא עצרתי לבדוק עם עצמי מה אני באמת צריכה.

כשהתפרצה בי מחלת הסרטן הרגשתי שהיקום מציב מולי תמרור גדול כמו שלט שעליו מצויר לב אדום. בשנת 2005 כאשר נכנסתי לטיפול הכימותרפיה השני, הייתי מפוחדת וסבלתי מחרדה קשה. הטיפול הכימותרפי הראשון שקיבלתי גרם לי להתכווץ ולהתכנס בתוך עצמי. זכור לי היטב הכאב שחשתי כשלא מצאו אצלי את הוורידים להכנסת העירוי ואז חיברו את המחט לכף ידי. לכן, לפני הטיפול הכימותרפי השני ביקשתי שתטפל בי אחות אחרת בתקווה שהיא תמצא את הווריד ותחסוך ממני את הכאב המיותר. התעקשתי והצלחתי.

האחות הייתה מאוד אדיבה ובין היתר סיפרה לי שבכל יום חמישי מגיעה לכאן מתנדבת, שעושה לחולים טיפולי פנים בחינם. אמרתי לעצמי: “אולי אנסה? מה כבר יכול להיות?” ונרשמתי לטיפול. אישה בת גילי קיבלה אותי בחדר מאולתר, נשכבתי על מיטת הטיפולים והיא התחילה לטפל בי. עד לאותו יום הרשתי לעצמי אולי פעמיים או שלוש פעמים טיפול פנים, הייתי מאותן נשים שלא פינקו את עצמן. לאחר כרבע שעה של טיפול נעים, כשהשיחה זורמת, מצאתי את עצמי מדברת בגילוי לב. נפתחתי בפניה וסיפרתי על העבודה שלי כבעלים של חנות בגדים וכמעצבת ושיתפתי את האישה הזאת הזרה לי לחלוטין בקושי שלי לעצור פתאום את החיים בגלל מחלת הסרטן.

לפתע האישה פנתה אלי ושאלה אותי אם אני יודעת מה זה דמיון מודרך. הרגשתי שהיא מדברת אליי בסינית, אבל הייתי במצב כל כך חשוף ומפוחד, שהרגשתי שאין לי מה להפסיד, ואמרתי שאין לי מושג אבל אשמח לדעת. היא הכניסה אותי לעולם שהיה לי זר וקסום. בעזרת טכניקת הרפיה שנקראת דמיון מודרך, היא ביקשה ממני לעצום את עיניי, בשקט וברוגע היא לקחה אותי באמצעות הדמיון למסע קסום בעולם של צבעים. משהו באישה המדהימה הזאת אִפשר לי לשחרר שליטה, להתנתק ולרחף בעולם של צבעים. התרחקתי ממחול השדים שחוויתי בחודשים האחרונים ומצאתי בדמיון המודרך מרחב שיש בו תקווה. כתוצאה מכך הטיפול הכימותרפי השני עבר טוב מהמצופה ותופעות הלוואי פחתו משמעותית.

לימים אני יודעת שהאישה הזאת, שלצערי איני יודעת מה שמה, הייתה בשבילי מורת-דרך שבאמצעותה גיליתי מהו היעוד שלי בחיים. בפעם הראשונה בחיי, לרגע, חוויתי מפגש של חיבור גוף-נפש. בדמיון המודרך הרגשתי את הצבעים בתוכי. ואני, שתמיד חוויתי בתוכי רק צבע שחור, יכולתי לחוש התעוררות של אנרגיה כשבליל צבעי הקשת רוחשים בתוכי. בדיעבד אני יודעת שגם בזכות המפגש הזה שיניתי את חיי. שם, בתוך ים הצבעים נשתל גרעין של חלום כשלאחר שנה קשה של טיפולים וניתוחים פגשתי בתוכי אנרגיה מתחדשת זורמת.

כיום אני חיה את החלום. אחרי שנה קשה של כל הטיפולים החלטתי להירשם למכללת רידמן, מתוך רצון ללמוד רייקי. למדתי במכללה רייקי 3 חודשים, אבל בסוף מצאתי את עצמי לומדת מסלול בן חמש שנים של פסיכותרפיה טרנספרסונלית והילינג, ובעצם יצאתי עם מקצוע לחיים. מכרתי את העסק שלי, פתחתי קליניקה, ואחרי שלמדתי מי זאת איזבל ומה היא רוצה בחיים, החלטתי לספר ליוסי שאני רוצה להיות אשתו.

כיום כבר שבע שנים שאני מתנדבת כמטפלת במחלקה אונקולוגית, פוגשת ומטפלת בחולי סרטן שהמגע העדין, קרבה של רגעים, תרגול נשימה מודעת ושיחה מלב אל לב, משנים להם את החוויה.

בימים אלה יצא ספר לאור בו ריכזתי מקרים טיפוליים ובעיקר את שיטה הטיפול שלי וכלים להתמודדות עם תקופת הסרטן. הסרטן הוא בעצם לא סיפור החיים שלנו, אלא איך אנחנו מסכימים לחיות אותם, וזהו המסר החשוב.