שמי טל ואני החיים עצמם

בפברואר "נחגוג" 5 שנים מאז אובחנתי בסרטן צוואר הרחם מפושט ומתקדם. 5 שנים שמלוות בטיפולים לא פשוטים – כל יום והתקווה שלו. היום התקווה שלי היא אווסטין, תרופה חדשה שנמצאה יעילה לטיפול בסרטן צוואר הרחם. אבל התקווה הזו עולה עשרות אלפי שקלים בחודש, סכום שאיני יכולה לעמוד בו. מה שאומר שאתה לא חייב להיות עני כדי להיות במצב שלי. אפשר גם לעבוד ולהתפרנס בכבוד ושהתרופה שלך פשוט לא תהיה בסל התרופות הממלכתי. למה? בעיקר משיקולי תקציב.

טל

החלטנו כמשפחה להמשיך ולהתנהל כרגיל ולא לעשות מזה עניין גדול. בעלי וילדי מלווים אותי ותומכים בי כמובן, אבל מבחינתנו השגרה היא עניין מקודש. גם בעבודה שלי כמדריכה בבית העצמאות בת"א הכל נמשך כרגיל.

על אף החלטתנו לא לעשות מזה עניין גדול אני מודה שבימים האחרונים קצת קשה לי לעכל את הסיטואציה: משפחתי ואני ועוד אלפים במצבנו בישראל, יושבים וממתינים להקראת גזר הדין של ועדת סל התרופות – לחיים או למוות. הפשע שביצעתי: חליתי בסרטן צוואר הרחם. ואם זה לא מספיק, אז נמצאה עבורי תרופה ביולוגית שעשויה להאריך את חיי אך עלותה גבוהה. שומו שמים!

מדי שבוע אני נוסעת לבית החולים לקבל טיפול כימותרפי. בחדר יושבות בנות נוספות, חלקן במצבי, זוכות לקבל את האווסטין רק משום שעשו ביטוח רפואי פרטי מכיסן. ואני, תמימה שכמותי, האמנתי שברגע האמת המדינה תעניק לי את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שקיים – ללא קשר לשיקולי רווח והפסד. אבל רגע האמת הגיע, ואני בחדר הטיפולים ומקבלת רק טיפול כימותרפי ללא האווסטין, וחוסר הצדק זועק לשמיים.

בשבוע האחרון אושר תקציב המדינה. הוא כלל בין היתר 20 מיליון שקלים לתחזוקת קברי צדיקים. זיכרון המתים הוא עניין ראוי וחשוב כמובן, אבל מה עם אלה שעדיין לא מתו, אלה שמתקציב המתים יכולים להמשיך לחיות?

אני יודעת, הבטחתי שמשפחתי ואני נמשיך לחיות כרגיל ולקדש את השגרה, אבל בימים כאלה הבטן מתהפכת ומקשה עלי לקיים את הבטחתי. אז בחרתי לשתף אתכם פה. ובינתיים אני נושכת שפתיים וממתינה. ממתינה לגזר הדין שיתקבל בשבועות הקרובים ומאחלת לי ולכולנו, שהערך של חיינו יפסיק להימדד על פי שורת רווח והפסד.