היום כבר אין נסיכים על סוסים. יש רק חמורים
לפני עשור היו לנו צ'טים בלי תמונות, לא ידענו מה זה לשלוח תמונה ברשת. אבל היום גם ארבע תמונות פרופיל לא יעזרו, את צריכה לחשוף פנים, גוף ופייסבוק לפני שתפגשו (או לא תפגשו). "אז תשלחי תמונה בבגד ים", כותב לי עוד מסוקס. אין ספק, איפה שיש תמונות, נגמרות לי המילים
בואו נודה בזה אתרי היכרויות זה דבר משעמם.
אני מתחילה לדפדף, פרצופים רגילים, בחורים ממוצעים, כולם חתיכים כשהם מחייכים. מדפדפת, אולי אגלה מישהו קצת מעל הממוצע, נגיד מישהו שיתחשק לי להכיר. תיבת ההודעות מתריעה מפני התפוצצות, גם אני תכף מתפוצצת, משעמום. אחת לשלושים ומשהו הודעות אני מחליטה לענות לבחור שעונה לקריטריונים. אני לא אתיפייף, הקריטריונים שלי נבחרים קודם כל על פי מראה. אם אין משיכה פיזית, גם הרבה אלכוהול לא יחזיק אותי.
מתעכבת על איזה אחד בעל תווי פנים מצודדות ומבט גברי חודר. לא עוברת שיחה בת יותר משתי שורות, והמסוקס התורן שואל אותי אם יש לי קווים אדומים (כן, כמו לכל אחד), מה דעתי על סקס בדייט ראשון (אפשרי) ואם אני אוהבת את זה אוראלי (מי לא?), אבל על שאלות טיפשיות, מקבלים תשובות טיפשיות.
"מתי עשית את זה בפעם האחרונה?" הוא שואל.
"תשמע" אני אומרת לו, "חז"ל אמרו שיש שני סוגים של אנשים, אלה שעושים סקס ואלה שמדברים עליו. אני מבינה שאתה מהסוג הראשון. אני מותק, מעדיפה לשתוק".
"חחח מעל חצי שנה אה?" הוא ממשיך, לא מבין רמזים.
קונדסון יושב לי על כתף שמאל ולוחש לי תשובות. "דווקא לא. יש לי שכן חתיך בן 20", אני כותבת לו. "בכל פעם שהוא בא מהצבא, הוא מראה לי את ה-אם-16 שלו, וככה אני גם תורמת למאמץ המלחמתי".
"אחלה סידור מצאת" גם הומור הוא לא מבין, המסוקס. אני נשברת ומודה "מותק, זה לא היה ברצינות, אתה יודע".
"אז אולי בכל זאת תזרמי איתי?" אומר התורן. ואני מנסה להבין אם לשם כך התכנסנו - כדי להתחרמן מול שיחות של איך אני אוהבת את זה. אני אוהבת את זה כשזה בא עם אינטימיות, מבין?
בינתיים מתחזקת בי מסקנה אחת: גברים הם טיפוסים צפויים ומשעממים, הכל ידוע מראש, אין טוויסט בעלילה. הרי ברור שכולנו רוצים סקס, למשל כזה שבא ומזדמן או למשל כזה קבוע ואוהב. אז למה לא לעדן את זה קצת? לעטוף בעטיפה יפה או שקר כלשהו? לא שמעתם שהאיבר הכי סקסי בעיני אישה הוא המוח?
במחשבה שניה, רק את עצמי יש לי להאשים, זו שלא יודעת לסנן. בעיניים פקוחות לרווחה אני בוחרת את אלה שנראים הכי מסוקסים. אני טועה לפי הספר.
מהצד השני של האתר, נמצאים גברים עקשנים במיוחד, כאלה שגם אחרי שאני מתעלמת מהפנייה הראשונה שלהם, ומהשנייה ומהשלישית, לא מפסיקים לנסות. הרהוטים יותר ישלחו אוסף של סימני שאלה, משאירים אותי לתהות איזו תשובה טובה אפשר לתת לסימני פיסוק. אני אף פעם לא מצליחה להחליט אם אותם גברים נחושים באופן מרשים או טיפשים באופן מגוחך, ואולי זה גם וגם.
אני מדפדפת. אנשים מדפדפים אנשים - לייק- דונט לייק – לייק - דונט לייק. עולם מקולקל. כולנו חיילי משחק, שחקנים בלי במה. פעם היינו קוטפים פרח צהוב ומפשיטים אותו מעלי הכותרת. "אוהב אותי - לא אוהב אותי - אוהב אותי", היינו חושבים מהלב, מפנטזים קצת לפני הדייט. היום לכולנו יש סלפי, לפחות אחד. ואם חלילה בפרופיל שלך מופיעה לא יותר מתמונה אחת עם פילטר, מיד ישאלו אותך איפה כל היתר - שחלילה לא יתברר שבעצם את שפנפנה אפורה ומכוערת.
לפני עשור היו לנו צ'טים בלי תמונות, לא ידענו מה זה לשלוח תמונה ברשת. אבל היום גם ארבע תמונות פרופיל לא יעזרו, את צריכה לחשוף פנים, גוף ופייסבוק לפני שתפגשו (או לא תפגשו). "אז תשלחי תמונה בבגד ים", כותב לי עוד מסוקס. אין ספק, איפה שיש תמונות, נגמרות לי המילים.
אז התחלתי לדבר עם נטולי התמונות, וזה הרבה יותר מסקרן. הוא כנראה נשוי או בהליכי גירושים, אני חושבת לעצמי ומחליטה לבדוק, אבל השאלה הראשונה שאני מצליחה מיד לפלוט היא "אז למה אין לך פה תמונה?", שזה קצת כמו להגיד " תפסיק להסתתר, תוציא מיד את כל השלדים שלך". כן, גם אני התקלקלתי, זה לא לקח הרבה זמן, אגב.
פעם היינו מחליפים משפטים שלמים, שיחות ארוכות. היום השיחות נקטעות לי. אני מתחילה לצ'טט ומיד משתעממת, פתאום גם לי מאוד קל להתעלם. אף אחד לא מעניין, כלום לא מרגש, לא בא לי להכיר מישהו חדש, לא מצליחה לרצות אף אחד. לפעמים אני יוצאת מגדרי ומתקדמת לשיחת ווטסאפ, ואז הבחור אומר איזה משפט אחד שלא מוצא חן בעיני או טועה באיזו שגיאת כתיב צורמת, ונגמר לי מיד כל מה שעוד לא התחיל.
אני מתעייפת, מתעצבנת, רק לא מתרגשת וסוגרת החשבון באתר, שלא יפריעו לי להיות לבד. זה מחזיק לי מעמד שבוע--שבועיים, עד ששוב אני מתמלאת באופטימיות דהויה או סתם מבקשת לעצמי טפיחה על האגו, ושוב מגיע המסוקס התורן ושואל אם אני פנויה לשיחת היכרויות קצרה שכל כולה תהיה מורכבת כרגיל משאלות של מה אני אוהבת שעושים לי במיטה.
אבל מה אני מבינה, אולי זה מה שנקרא אהבה מודרנית? הרי גם ככה אני לא מאמינה באהבה. פעם האמנתי בנסיכים וסוסים, היום אני מבינה שמסתובבים כאן הרבה חמורים. מתעצמת בי סלידה מגברים, סלידה קשה. גרושה פלוס אחת, תוהה מתי המעגל הזה יישבר, אם בכלל. בינתיים ברור לי רק דבר אחד, זה בכלל לא רע להיות לבד.
לפנייה לכתב/ת 
