"נפגעתי מהתגובות על אמה ליפמן"
אורנה סלינג'ר, האישה מאחורי הפנים הקפואות של אמה ליפמן מ"כפולים", עוד לא התרגלה לחשיפה ולביקורת. בראיון היא מספרת על העבודה בסדרה שנשמרה בסוד, ועל ההחלטה ללהק אותה לתפקיד: "רצו מישהו מסתורי"
לא בכל יום זוכה שחקן לשינוי של 180 מעלות בחייו, בטח שלא אחרי תפקיד ראשון על המסך. הפריבלגיה הזאת שמורה בדרך כלל לכוכבי ריאליטי. אבל אורנה סלינג'ר עשתה מהפך כזה והפכה לפנים מוכרות ומדוברות תוך שבועות ספורים ובלי טיפת ריאליטי - בתפקיד אמה ליפמן מסדרת הדרמה "כפולים".
לחשיפה, כידוע, יש מחיר, ועם הפרסום הגיעו גם התגובות ברשת. בין היתר פורסמה בשבוע שעבר תמונה שלועגת להבעת הפנים הקפואה של הדמות שמגלמת סלינג'ר, והפכה ויראלית. "נפגעתי נורא", היא אומרת בראיון מלונדון, "לא בכיתי ולא נכנסתי לדיכאון, אבל אני לא מבינה למה אנשים עושים את זה. התמונה לא הפריעה לי כי אנשים יכולים להביע דעה וזה בסדר, אבל יש הבדל בין זה לבין לכתוב 'שחקנית איומה שהרסה את הסדרה'. אני מתנצלת אם הרסתי למישהו".
סלינג'ר (34) מתגוררת בלונדון ומשחקת בתיאטרון אינטראקטיבי בעיר. את ההחלטה לעזוב קיבלה כבר כשהיתה בת 17 - אז ארזה מזוודות ועברה לעיר זרה לבדה. "הייתי צריכה שינוי והמציאות בישראל היתה קשה לי", היא מסבירה. "אמא שלי תמכה, למרות שאני הבת היחידה שלה. היא כנראה ידעה שאני צריכה ללכת למקום אחר, אבל לא כל הורה היה מסוגל לעשות את זה. אני בעצמי לא יודעת אם הייתי שולחת את הילד שלי ככה".
שקלת לחזור לארץ?
"עברתי ללונדון כי רציתי שינוי, לא עברתי לפה מתוך אג'נדה. אני מאוד אוהבת את לונדון, אבל שחקנים רוצים לעבוד, אז במידה ומציעים לי משהו, אני אלך עם העבודה. ב'כפולים' למשל היו לי רק 15 ימי צילום, אז זה לא מה שיביא אותי לגור בארץ. אבל אם פתאום יציעו לי עבודה בתיאטרון זאת תהיה דילמה - לא יודעת להגיד מה אעשה. לא עבדתי בארץ כי אני לא נמצאת שם ולא היו לי הזדמנויות, אבל אני אשמח לעבוד בישראל. אני מקווה ש'כפולים' תפתח דלת לעוד עבודות".
תסריט באפלה
ל"כפולים", שמשודרת בזכיינית ערוץ 2 קשת בימי רביעי, הגיעה סלינג'ר דרך חברה שהכירה את אחת היוצרות, ושמעה שהם מחפשים שחקנית לתפקיד של בחורה ישראלית-בריטית. החברה שלחה תמונות, נוצר קשר עם ההפקה, וחודשיים לאחר מכן הגיעה סלינג'ר לצילומים.
"בזמן אמת לא ידעתי כלום על הסדרה", היא מספרת, "שלחו לנו את התסריט מאוחר יחסית והיתה מסתוריות לגבי הסדרה. זאת אולי הסיבה שהיא כל כך מצליחה. אני מגיעה מעולם שונה לחלוטין, אף פעם לא עבדתי בארץ. לא עבדתי על מסך ובטח שלא בקנה מידה כזה - אז זאת היתה אחת החוויות הכי מדהימות בחיים שלי. לא בכל יום יוצא לך להיות חלק מדבר כזה, סדרה כל כך מיוחדת שעשויה טוב ועכשיו בדיעבד כל כך מצליחה. זאת פריבילגיה עצומה".
את מקבלת פידבקים למרות המרחק?
"יש המון אנשים שכותבים לי דברים טובים ושולחים לי הודעות ואני ממש מעריכה ומוקירה את זה. אבל גם ראיתי את מה שרץ ברשת, וזה לא נעים לי. ראיתי שעשו לי תמונה עם הבעות הפנים שנשארות אותו דבר. וזה בסדר, כי זאת הדמות. היא ככה מסיבה מסוימת ובגלל זה ליהקו אותי, אני משערת. רצו מישהו שהוא מסתורי, שיהיה קשה לקרוא מה שהוא חושב. מהתמונה לא נעלבתי וחשבתי דווקא שהיא נורא מצחיקה, אבל התגובות המעליבות גרמו לי להרגיש חרא. אני לא מבינה מאיפה זה בא - למה אנשים מרגישים שזה בסדר לעשות את זה? נפגעתי נורא, אנשים יכולים לחשוב פעמיים. אני לומדת להתמודד עם זה. ציפיתי שזה יקרה, ועדיין - זה מאוד פגע בי".
סלינג'ר חיה כאמור בחו"ל מגיל 17, ולדבריה שוחררה מצה"ל מסיבת רפואיות. לארץ היא מגיעה פעמיים בשנה, בשביל לבקר את אמה. את אביה, שמעולם לא נישא לאם, איבדה לפני כשנתיים אחרי שחלה במחלת הסרטן. היא הגיעה לישראל כדי לטפל בו בימיו האחרונים, ומספרת על תקופה קשה וכואבת. "המוות שלו היה חיובי דווקא כי הוא נורא סבל בתקופה האחרונה לחייו".
איך זה השפיע עלייך?
"היינו מאוד קרובים. מילדות בעצם פחדתי מהמוות מאוד, ולא ראיתי אף אחד מת עד שהוא נפטר. הוא כל כך סבל מהמחלה, והמוות היה הקלה עצומה בשבילו. זאת הפעם הראשונה שהבנתי שיש דבר נורא יותר מהמוות, וזה לחיות חיים שאתה לא רוצה לחיות אותם".
במהלך הראיון היא מקפידה שלא לדבר על נושאים פוליטיים, מודעת לנפיצות של כל מילה בימים אלה, אך מדגישה שהיא לא מסתירה את הזהות הישראלית שלה, גם אם לעתים זה גובה מחיר. "לפני 9 שנים בערך היה פסטיבל גדול של שייקספיר והביאו הפקות מכל העולם. אני עבדתי בתור אסיסטנטית של הפקה מכווית, ורוב השחקנים היו לבנונים. זה היה פחות או יותר בתקופת מלחמת לבנון השנייה. הם שאלו אותי מאיפה אני, ולמחרת שלחו הודעה למנהל של התיאטרון וביקשו לפטר אותי. הוא לא הגיב", היא מספרת.
הסוף, במקרה הזה, דווקא נשא בשורות של שלום: "אחרי כמה ימים התחלתי לדבר איתם בצרפתית. ולאט לאט התחברנו והם התחילו להתייחסו אליי. הרגשתי שהלכתי לכיוונם ונהיינו חברים. הם אפילו נתנו לי את כתובת המייל שלהם. זה היה הישג - לתת ליהודי את המייל זה לא מובן מאליו. מה שלמדתי מכל העניין זה שיש המון שנאה, ואני מבינה מאיפה היא מגיעה. המטרה שלי בתור ישראלית היא לפגוש אנשים שאף פעם לא פגשו ישראלי או יהודי, ולנסות ולהראות להם שאנחנו בסדר".
איך את מרגישה באירופה אחרי מתקפת הטרור בצרפת?
"מאוד מפחיד פה. כבר היתה פה התקפה לפני עשר שנים ואף אחד לא יודע מה יהיה. התימהון היה עצום כי זה לא קורה לך כמו בארץ כל יום כל היום. המצב מאוד מפחיד, אבל אני יותר מפחדת כשאני בארץ. כשהגעתי עכשיו לפרימיירה פחדתי לעלות על אוטובוסים. זה היה פחות או יותר בזמן שבני הזוג הנקין נרצח. אני מרגישה פה בלונדון הרבה יותר בטוחה. ללא ספק יש הרגשה שהעולם מפחיד".
