הנאמנים גם לעמם וגם למדינתם

הם מייצגים זרם חשוב בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. לפי הסקר האחרון של פרופ' סמי סמוחה, הם מהווים 42%, שמכירים בישראל כמדינה בעלת רוב יהודי. לפי סקרים קודמים, יותר מ-50% מהצעירים תומכים בהתנדבות לשירות לאומי. הם מנסים להיות נאמנים גם לעמם וגם למדינתם, וזה לא קל. כאשר ברקע מצויות תופעות כמו עזמי בשארה, חנין זועבי וראאד סלאח, וכאשר האב גבריאל נדאף שמצדד בגיוס סובל מאלימות, רבים מעדיפים לשמור על פרופיל נמוך.

הם שייכים לשכבה לא קטנה שזכתה להצלחה אישית ומקצועית. הם עשו את זה גם בזכות המדינה ולמרות העוינות והאפליה מצד הסביבה ולפעמים גם מצד המדינה. כאשר מי מהם, או מהדומים להם, משמיע את קולו המתון, הוא זוכה לקיתונות של בוז לא רק מצד הצווחנים במגזר שלו, אלא גם מהצווחנים מהשמאל במגזר היהודי. הם רוצים את הערבי שלהם זועם ומלא שנאה נגד מדינת האפרטהייד שהם מציירים בדמיונם הפורח. ש', מנהל מחלקה בבית חולים, ו־ג', איש עסקים מצליח שחברות מהמרכז מעדיפות לעבוד עם החברה שלו בגלל שהיא טובה יותר — בזים ליהודים מהסוג הזה. בעיניהם הם אינם שונים מהפשיסטים מימין. משום שאלה ואלה מטפחים שנאה ועוינות.

הטענות על אפרטהייד הן הבל ושקר, ורשימת "חוקי האפרטהייד" של ארגון עדאלה, שמככבת בתעמולה האנטי־ישראלית, היא הונאה צרופה. אין שם אפילו חוק אחד שמריח אפרטהייד. ולמרות זאת, ישראל רחוקה משלמות. לא כל הטענות של ערביי ישראל מופרכות. צריך לעשות וחובה לעשות יותר, הרבה יותר, למען שוויון ושילוב. לא שזה ישנה משהו אצל זועבי או סלאח. הם ימשיכו להפיץ רעל. אבל אוי לנו אם ניכנס לייאוש בגלל המסיתים. זה יהיה הניצחון שלהם.

אז איך הם מצביעים למפלגה עוינת, פעם לבל"ד, פעם לרשימה המשותפת? ובכן, לא כל מי שמצביע למפלגות הללו הוא בהכרח אנטי־ישראלי. זו הצבעה שהיא פועל יוצא של זהות. לא כל יהודי שמצביע לליכוד או לבית היהודי שונא ערבים. ובכל מקרה, כשליש ממצביעי הימין היו תומכים בפשרה מרחיקת לכת תמורת שלום אמת, שקצת קשה להשיג. כך שההצבעה הערבית היא במידה רבה תמונת ראי להצבעה היהודית.

הערבים "האחרים" אינם רוב, אבל גם לא מיעוט קטן. השפה והיחס של הרוב היהודי חשובים להם. אחד מהם כתב לי, לאחר שכתבתי על המופתי, כי באותם ימים בפריז

 ובמדינות צפון אפריקה היו חסידי אומות עולם מוסלמים שעסקו בהצלת יהודים, וגם בימים אלה יש הוגים מוסלמים שכותבים באופן בוטה נגד האנטישמיות. הוא צודק. אסור להתעלם מהמסיתים, ואסור להתעלם מהזרם השפוי, הנאור, הנאבק בגזענות.

מצבם היחסי של ערביי ישראל, אמנם, טוב יותר ממצבם של המוסלמים באירופה. אבל זה לא מספיק. ישראל צריכה לעשות יותר, הרבה יותר, כדי להגדיל את השוויון והשיתוף. על כל אחד שתומך בחמאס או בדאעש יש מאות שמתנגדים לטרור. הם לא יהפכו לציונים. המחלוקות יישארו. אבל דווקא הוצאת התנועה האיסלאמית מחוץ לחוק היא גם הזדמנות, כי היא מחייבת מדיניות ברורה יותר כלפי הרוב הנאמן. רק גזענים נותנים לערבים פטור מאחריות למצבם. אבל הכדור, אסור לשכוח, גם בידינו.