תארי לך שהכל אפשרי - ותתחילי לחיות. עכשיו

אם הכל היה אפשרי, מה היית עושה עכשיו? לא, באמת, תחשבי רגע – האם היית נשארת באותה עבודה או מתפטרת תוך כדי שאת אומרת לכולם מה בדיוק את חושבת עליהם? האם היית מתייסרת בדיאטה או קונה מכנסיים במידה אחת יותר? האם היית מתרגזת שהילד לא סידר את החדר או משחררת? האם היית נשארת נשואה לאותו אחד? האם היית ניגשת לגבר ואומרת לו שבא לך עליו?

ונניח שנשארו לך שלושה חודשים לחיות – איך אז היית נוהגת?

הכתבות הקודמות של גאיה

מתגרשת? אל תהיי חברה של הילדים - תישארי אמא

עושה שינוי? תני לזה זמן - ואל תחפשי את פתחי המילוט

גם סטוץ זו זוגיות: תפסיקי לחשוב רחוק מדי

אנחנו לא יודעים כמה זמן נותר לנו לחיות. אולי באמת שלושה חודשים. אולי שלוש שנים. אולי שלושים. סבתא שלי נפטרה בגיל 100 ועד הרגע האחרון עשתה מה שרצתה, כולל סיגריה פה ושם, תוך שהיא מנפנפת דמויות לא רצויות עם מקל ההליכה שלה. חוכמת החיים מגיעה עם ניסיון, אבל היום אפשר לפקוח עיניים בגיל יותר מוקדם, בטח כשתוחלת החיים מתארכת.

לפעמים אני פוגשת אנשים שאומרים לי "אני רוצה להיות גאיה קורן". כשאני מנסה לברר מה זה אומר, הם עונים לי שאני כל הזמן מבלה ומטיילת ואוכלת במסעדות. זה תמיד מצחיק אותי. "מה עוצר אותך?" אני תמיד שואלת ומקבלת את התשובות הצפויות: כסף, זמן, עבודה, ילדים, הורים. אם רק היה לי אז....

זה מצחיק, כי גם לי אין מספיק כסף וזמן, אני גרושה, יש לי מחויבויות. יכולתי להתמסכן עד מחר, אבל אז אני אתמסכן גם מחרתיים וגם בעוד שלושים שנה. יש לי את הרגעים הרעים שלי, את הנפילות הקטנות (שכואבות כמו גדולות!), ולפעמים מתחשק לי להיות דרמה קווין ולעשות סצנות.

החיים הם לא חזרה גנרלית

העניין הוא שאני סנילית. מתעצבנת, שוכחת למה, ונרגעת. כועסת על מישהו, סולחת ושוכחת. נדמה לי שהרבה יותר נעים להעביר את החיים בסליחה ושכחה מכוונת מאשר לתכנן מעשי נקם. נדמה לי שיותר נחמד ללכת לשתות ולאכול משהו עם חברים מלאכול את הלב מול צילומים של אורן חזן מלגלג על חברת כנסת נכה. נדמה לי שיותר נחמד לצאת לרקוד מלבכות לחברה על הבעל, הבעלשעבר, הבעלעתיד.

כשהייתי בת 23 איבדתי את בן הזוג שלי, ערן אלכאווי, שהיה מ"פ בצנחנים ונהרג מירי של החיזבאללה. לפני 6 שנים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, התגרשתי. חוויתי שכול ואובדן על סוגיו השונים, והשיעור שקיבלתי לחיים היה להתעורר על עצמי ולהבין שהחיים הם מה שקורה כאן ועכשיו. אנשים מתחרטים על העבר, מתלוננים בהווה וחוששים מהעתיד. אלה חיים שלא חיים בהם.

אני מסתכלת על העבר, מתקנת בהווה ומתרגשת מהעתיד. הכל צפוי והרשות נתונה, והכי נורא זה לפחד מהפחד. המשפט הבנאלי שהחיים הם לא חזרה גנראלית הוא בנאלי רק מפני שהוא נכון. אולי יש חיים אחרי המוות אבל כרגע הם לא מעניינים אותי, כי אני כאן. אני יכולה לבכות, אני יכולה להתלונן (מה זה יכולה, אני חצי פולניה וזה החצי השולט), אני יכולה להתמרמר שאין לי זוגיות, שאין לי כסף, שהילדים לא סופרים אותי, שלקחו לי אכלו לי שתו לי.

המציאות היא מה שאני מייצרת לעצמי. דברים רעים קורים תמיד, אבל לחץ לא בא מהאירועים אלא מהמשמעות שאנחנו נותנים להם. אנחנו לא יכולים לשנות אירועים אבל יכולים לקבל החלטות שישנו את החיים שלנו לטובה. כל החלטה קטנה היא משנת-חיים, תורמת להתרגשות ולהעלאת ההערכה העצמית.

אז אם הכל היה אפשרי, מה היית עושה עכשיו אחרת?

אל תחכי לרגע האחרון, כי מחר יבוא ואולי לא. הזמן שלך זה עכשיו.

שלך, גאיה קורן.

גאיה קורן היא עתונאית ידיעות אחרונות, מנטורית נשים במשבר וגירושין, מרצה לשינוי חיובי בחיים   ומנחת סדנאות אני מלכה! להערכה עצמית. גרושה באושר, עושה מהלימון לימונצ'לו ואופטימית חסרת תקנה