"המחסל": המוות נאה לו

סיפורי ביון למינהם הציתו מאז ומעולם את הדמיון. מימי סיפור המרגלים בתנ"ך ועד ימינו אנו - סוכנים חשאים מזינים במרץ את התרבות. ועם זאת, נדמה שכיום יש להם עדנה מיוחדת במינה. סיפורי בלש, עלילות סוכני מוסד ושב"כ וסתם בלשים מטעם עצמם - מככבים יותר ויותר בספרים חדשים היוצאים לאור, וגם על פני מסך הטלוויזיה.

אל תוך הקרקע הזו נוחת "המחסל" ספרו החדש של חגי ליניק. שמו של הספר עלול להטעות שכן הספר אינו מתמקד בתככים ובמזימות בינלאומיות. זהו רומן בסגנון זרם התודעה, החושף את עולמו של מחסל מקצועי העובד עבור "ההם".

ליניק מרבה לכתוב על עולמם הפנימי המסוכסך של אנשי צבא וביטחון. בספרו הקודם "דרוש לחשן", (שזכה בשנת 2011 בפרס ספיר) הוא תאר בעוצמה גדולה את השכול המשפחתי. בספר הנוכחי הוא מחליף צד ובוחר לכתוב על מי שנמצא מעברו האחר של קנה האקדח.

באמצעות מונולוג פנימי דחוס, נפרש עולמו הפנימי של אדם המשרת בכוחות הביטחון כצלף. בניגוד להצלחתו המקצועית המרשימה, חייו האישיים תלויים על בלימה. אין לו משפחה או חברים והקשר שלו לעולם מתמצה בנשים מזדמנות ובמשכירי דירות. הגיבור שעיסוקו הוא הרג אנשים על פי הזמנה חי בעצמו כמעין חי-מת. "ההם" שם למעלה יודעים היטב להפעיל אותו והם פוקדים אותו שרירותית על פי צרכי המערכת. מכאן שגם הרוצח הוא סוג של קורבן המתופעל על ידי מערכת גדולה ממנו. הוא רק המוציא לפועל המבצע את העבודה השחורה.

לאחר עשור של פעילות ושבעה מחוסלים, נתקף המחסל בצורך לחקור את חייו המקרטעים, ומתחיל בכתיבה קדחתנית של אוטוביוגרפיה, במטרה להבין מיהו ומהם מניעיו. המוטו שמוביל אותו הוא: "עד שלא הרגת, אינך יכול לדעת מי אתה באמת" .

"המחסל", מאת חגי ליניק. אנושיות זהירה

הגיבור, נצר לעם הגרמני שנתפס בעיניו כעם שטוף רצחנות, מאותר על ידי מוסדות הביטחון והופך למכונת הריגה מיומנת. "ספץ" הם מכנים אותו בהערצה. ליניק משתמש במוטיב היתום שמאומץ על ידי הממסד וזוכה בדרך זו בנאמנותו העיוורת. המערכת הביטחונית עבור הגיבור היא לא רק מסגרת שמספקת לו תחושת שייכות - היא מעניקה לו זהות. 

במהלך החקירה הפנימית של הגיבור, מסיר ליניק מהמוות את כל ההילות. הוא מפשיט את פעולת ההרג מכל סממניה האנושיים, מערטל אותה לשורה של פעולות שמטרתן לנסות ולהגיע לשורש מעשה ההרג, החל מהרטט בשקע הכתף ועד לדמות הצונחת ארצה. אבל הרקע המשפחתי של המחסל כמו הניסיון לפרק את מעשה הרצח לגורמים, הם רק הסחת דעת.

המוטיבציה המביאה את הגיבור להפוך לרוצח שכיר היא יותר מנוסחה שאפשר לחלץ ממנה בפשטנות את הגורמים הראשוניים. ליניק מתמלל את עולמו של הגיבור מתוך תקווה למצוא בו תשובות לשאלות הנוגעות למהות קו התפר בין החיים והמוות. אבל הוא לא מצליח לנסח אמירה חדשה בנדון. רגע קטילת החיים מספקת לשנייה את היצר המציצני אבל לא יותר מזה.

יותר מהדיאלוג המקיף עם המוות מנקודת מבטו של התליין, שובה את הלב מערכת היחסים של הגיבור עם אמו ועם אישה מבוגרת המשכירה לו את חדרו. שתיהן מתפקדות כדמויות אימהיות דאגניות ואגוצנטריות. במערכות יחסים אלו נגלה רובד עמוק באישיותו של הגיבור. הזקנות הללו הן נשים עקשניות, עצמאיות ונעדרות גינונים. הן בוטות, מניפולטיביות ותמיד משיגות את רצונן.

מולן נותר הגיבור ילד קטן המקבל את מרותן באהבה. התשוקה לחיבתן ולתשומת לבן היא הנקודה שבה פורצת מהגיבור האנושיות האבודה שאת עקבותיה הוא מחפש. קשרים אנושיים אלו בולטים בשונותם על רקע העובדה שיחסיו של הגיבור עם שאר האנשים בסביבתו הם פונקציונלים בלבד.

במונולוג הפנימי של הגיבור נחשף מבנה נפשי מוכר: ילד שגדל בצלה של אם דומיננטית שמביאה אותו לעולם בכוחות עצמה -

ומסרסת את נפשו. כמי שגדל ללא דמות אב המסמל את החוק והסדר, הוא נעדר מערכת מוסרית, עובדה שמאפשרת לו ללחוץ על ההדק ללא אשמה. מנגד, הדחף למצוא דמות אב על מנת "לרצוח" אותו מקבל ממד ריאליסטי מבעית. שישה מבין קורבנות המחסל הינם גברים שלהם הוא אף ממציא לעתים שמות שיקלו עליו את הצליפה. 

קיימים בספרות לא מעט ספרים שניסו לחדור לנפש הרוצח ("נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל שמציג בגוף ראשון את עולמו של רוצח נאצי אכזרי, או "בדם קר" של טרומן קפוטה שמתאר בניקיון תיעודי את הרצח האקראי של בני משפחה אחת) חיזקו את התפיסה הידועה לגבי הבנאליות של הרוע. אולם, במקביל סיפרו הספרים הללו סיפור ייחודי, חד-פעמי, שבו ההרג נתמך בהקשר רחב יותר והוא חלק בלתי נפרד מרקמתו.

ל"מחסל" של ליניק יש זיכרונות ילדות מהעיירה בה גדל, ואפילו כמה סיפורי פולקלור על דמויות צבעוניות שאיכלסו את ילדותו, אבל למרות האינטימיות הספרותית שיוצר זרם התודעה, דמותו של המחסל נותרת תלושה וחלולה. מכונת ההרג אטומה והדיבור הפנימי הכפייתי עקר ברובו. הוא מתעקש לחוש אשמה - אבל זו מאולצת ומכניסטית. הוא מסמן בטוש שחור על פניו שבעה עיגולים - מקום פגיעת הקליעים במחוסלים שלו. הסימון הוא חיצוני בלבד, רישום על עורו, את הקליעים הסימבוליים הוא סופג עם משתיק קול כי "המוות הרשום על שמך נועל לך את הפה".

אך המבנה הפסיכולוגי הגלוי כל כך וההפשטה של המוות, הופכים את העיסוק במוות לטקס פטישיטי אובססיבי. כמו רוצחים רבים אחרים בספרות, גם המחסל חותר באופן לא מודע לקבל את עונשו לא רק כדי להיגאל מייסוריו - אלא בעיקר כדי להימלט מבדידותו. ובספרו החדש של חגי "ליניק" מסתבר שוב, שגם הלוחצים על ההדק ממרחק בטוח ובסטריליות מוחלטת, זקוקים למעט חסד.

"המחסל", מאת חגי ליניק. הוצאת הספריה החדשה. 204 עמ'.