חוגים ומועדים לשמחה
חוגים ומועדים לשמחה
"אמא, תקשיבי אני נרשמת לג׳וניור וורסיטי ווליבול, אבל זה רק ב-16:30. אז את צריכה להגיע למשחק בין 17:00 ל-19:00 בערב, כי גם הוורסיטי משחקים וחייבים לעודד. אז בימי שלישי אני בסוהו בתפירה בין 16:00 ל-18:00, אבל צריך לצאת מהבית ב-15:30 ואל תשכחי שבחמישי אני בסווימינג בין 16:17 ל-17:32. אולי אצטרף לנבחרת שזה 4 פעמים בשבוע בין 3:00 בבוקר עד 5:00 ואז בערב, ככה ב-12:30 בלילה, אמילי תבוא לטוטורינג ובשבת אני בסקאוטס… כאילו כזה בצופים”. אז כמה שעות לוקח לרכבת להגיע מרחובות לבנימינה???
״אממממממ…״ אני מגמגמת, מחווירה ומתיישבת (לבד בחושך). ״מה אמרת? יכולה לחזור שנית בעברית ולאט?״
מתה על ניו יורק. מתה על מה שהילדים מקבלים פה, מתה על המגוון של החוגים האיכותיים והרצינות של המדריכים, אבל בא לי למות מהשינוע וההסעות בכל כלי התחבורה הקיימים ביקום.
השבוע מתחיל בקטנה: ביום שני אחר הצהריים אני צריכה למצוא דרך לקחת את הקטנה לבלט שמתחיל ב-15:40, את האמצעי לקרטה ב-16:05 ותוך כדי להיות בקשר עם הגדולה ולהגיע למשחק כדורעף באיסט ווילג’. זה מצריך רק 14 עצירות בסאבווי, ללכת 3 בלוקים ולעלות 57 קומות.
שלישי טיפה יותר מאתגר. הקטנה איתי, את האמצעי צריך לשנע לחוג אנימציה בטרייבקה ולבוא לראות את הגדולה בשחיה. צריך גם להספיק לארגן את הבית כי פאדיחות שהמורה הפרטית בת ה-17 תראה את התחתונים של הילד על הרצפה בסלון.
ברביעי שוב אני מתרוצצת איפשהו בפיזדלוך, כשהקטנה זבת החוטם מדדה אחרי בכל מיני חורים בצ׳יינטאון. כשהקטן מאופסן בחוג שח מקצועי (עאלק) ואני צריכה להספיק לשיעור שחייה עם הקטנה כשהמדריך, עם גוף של בראד פיט (לא ששמתי לב), בונה על ארבע המשתתפות - כולן, דרך אגב, בנות שלוש בבגד ים ורוד של פרוזן - לנבחרת השחייה לאולימפיאדת 2024. פה עלינו רק על שני אוטובוסים, עם 2 עצירות סאבוויי והליכה של 12 רחובות.
בחמישי אני כבר רואה את האור שבקצה המנהרה. לא לפני שאני צריכה לאלתר סלטה כפולה כדי להיות בו זמנית בסוהו עם הגדולה (חוג תפירה, אלא מה. ”כלללללל הבנות עושות את זה״) ובחוג שחייה עם האמצעי. פה המדריך לא בונה עליו לנבחרת השחייה לאולימפיאדת 2024, אלא רק מתפלל שהוא יזכור לעלות לנשום אחרי כל צלילה. נשאר רק פליידייט לקטנה שכבר דחיתי 8 פעמים. המקורי נקבע כשהיא הייתה בת 5 חודשים…טוב, ככה זה עם ילד שלישי. לא?!
ואז מגיע יום שישי. את יום שישי השארתי פנוי, רציתי יום בשבוע להתאזן. קיוויתי לשישי אחה״צ בניו יורק כמו בארץ. רגוע, שקט, עם שנ״צ, כשאווירת השבת נכנסת והכל מוריד הילוך. רציתי בוקר שישי ישראלי, כלומר קפה רגוע עם יד על השעון כי ב-11:59 אסנת הגננת כבר עומדת עצבנית בשער גן ריצ׳רצ׳, קריאת כתבות עומק בעיתון הסופ״ש (הטור של דנה ספקטור בדף האחרון של המוסף) וסיבוב קניות בקניון דרורים. שישי שבו הילדים הופכים להיות מלאכים, נרגעים בעבודות מקרמה על השטיח ואני מרחפת לי לאגף ההורים להרים קצת רגליים.
נראה לכם?
אנחנו מגיעים הביתה בשישי אחרי איסופי הגנים וביה״ס. כלומר, אחרי שליפת ילדה ישנה ממזרון הגן האורגני תוך 17 שניות כדי להגיע לילד ב-2:59:59 בול, כי פה אסנת הגננת לא מחכה, ואם לא הגעת בזמן המורה קתרין ישר נעלמת עם הילד למזכירות והוא מקבל הערה בתיק האישי שמלווה אותו עד לשנה שניה בהרווארד. פורקים את התיקים, חולצים נעליים וסוף סוף שקט. רוגע. רעש המכוניות ברקע. המעבורת בנהר עוברת. שקט. אני שנייה עוצמת עיניים. נאגור כוחות לשבוע השינועים הבא. גם אני וגם הילדים. שקט של 48 שעות. ששששששש.
אני סופרת כבר 37 שניות.
״אמא מצצצצצצצצצעמממממם לי. את יכולה ב-15:52 להקפיץ אותי לסדנת אומנות במוזיאון ומשם ללוות אותי לקמילה, היא הזמינה כמה בנות ועל הבוקר כולם נפגשים באפר איסט סייד לשיעור אייס סקטים, וב-12:28 הזמנתי את כולם אלי להכין ווידאוסטאר ואני אפגוש אותך אחרי זה לדינר בדיינר. כאילו כזה. סבבה?״
סבבה.
פורסם לראשונה 25/11/2015 23:23
חן דודקוביץ'
מומלצים
