נכות רגשית

והשגרה היא שגרה אכזרית למי שאינם מהלכים על רגליהם עצמונית, שגרה של מוסדות ציבור שאינם מונגשים, של מסעדות שבהן אין רמפה - ואלה רק דוגמאות ספורות. שגרה של קורבנות שגורלם הקשה הפך אותם לאבן ריחיים על צווארה של חברה קלוקלת, כזו שמאפשרת את בחירתו לכנסת של סקנדל מתקתק כאורן חזן. ודווקא משום כך חזן אינו כתם שחור בפרלמנט הזך שלנו, אלא מייצג נאמן מאין כמותו של חלק גדול בציבור בישראל: גס רוח, לועג לחלש כיוון שבעיניו זו עוצמה, חושב בטעות שהכל נסלח ונשכח. נכה רגשית.

הישראלים לא אוהבים נכים. איננו אוהבים להביט בהם, הם מעוררים בנו אי-נוחות אפילו כשהם מדדים על קביים בעצמאות יחסית. אנו מסיטים מבט גם אם הם לא מחזיקים כוס נייר ובה מעות ספורות שאספו בצומת אלא מתפארים בקריירה משגשגת ובמוח חריף ונכותם אינה אלא פרט טכני שולי ברקורד עשיר. אנו מסיטים מבט גם מאדם אצילי כאילן גילאון, ונזהרים שלא לבהות ממושכות בעין של עפר שלח, בפניו של אמנון אברמוביץ', בידה של גל גבאי.

זו תרבותנו. כך מחונכת החברה הישראלית, או שכך היא לא מחונכת, והסלידה מנכים היא עוד תוצר לוואי של חוסר תרבות בסיסית. אנו סולדים מנכים גם כי אנו מייצרים כה רבים מהם במלחמות ובתאונות מיותרות. במדינות המתקדמות שאליהן אנו נושאים את עינינו, יחס שוויוני לנכים, הנגשה מוחלטת וטאבו על כל סוג של בדיחות על חשבונם הם עניינים כה מובנים מאליהם, עד שהעין והאוזן (הבריאות) פשוט מחמיצות אותם. לא כאן, לא כעת. אצלנו בושה להיקרא נכה, להיות נכה.

רק לצורך הדוגמה הבולטת, קארין אלהרר, שברוב חוצפתה חולה בניוון שרירים, התקשתה בהצבעות החוזרות ונשנות כיוון

 שהן דורשות לחיצות מרובות על מתגי ההצבעה. הממשלה הנוכחית הושבעה לפני חצי שנה. הכנסת נבחרה במרס. כבר לפני שמונה חודשים ידעו שאלהרר תשב במליאה, אבל אפילו שם לא דאגו למערכת פשוטה שתאפשר לה להצביע בלי להכאיב לעצמה ובלי לבקש התערבות או סיוע של אדם שאינו היא.

תגובתה של אלהרר? "לא איעלב מליצן החצר של הכנסת". אדרבה, גברת אלהרר, היעלבי ביתר שאת, היעלבי בשם הנכים כולם. כי במדינה כמו שלנו חזן הוא ליצן חצר היום ומחר אולי מלך.